'ארבע ההסכמות: ספר החוכמה הטולטֶקית' מאת דון מיגל רואיס ; עברית: מיכל שלו

הטולטֶקים, לפי הסברו של המחבר, דון מיגל רואיס, הם "מדענים ואמנים שהקימו אחווה כדי לחקור ולשמר את הידע והמנהגים הרוחניים של הקדמונים. הם חברו יחד כמאסטרים (נָגוּאַלְס) ותלמידים בטיוטיחואקן, עיר הפירמידות העתיקה הסמוכה למקסיקו סיטי".

במשך אלפי שנים, החביאו הנגואלס את החוכמה של אבותיהם וקיימו אותה רק בהיחבא, משום שחששו, שאנשים שלא מבינים אותה כראוי, ישתמשו בה לרעה. אולם דווקא נבואות עתיקות, ניבאו את הצורך להפוך את החוכמה לנחלת הכלל. לכן פותח לפנינו דון מיגל רואיס – שהוא נגואל משושלת אבירי העיט – את עיקרי החוכמה. וזו אכן חוכמה, שמתאימה לכולנו, אם נשכיל לחיות על פיה כאורח חיים.

בבסיס, אנו מסוגלים לחלום בהיוולדנו, ולטוות את חיינו באופן עצמאי. אבל החלום הקולקטיבי – המסגרת המשפחתית והחברתית שאליה אנו נולדים – משנה את היכולת הזו לתוואי קולקטיבי, שאנו מאולפים לנהוג על-פיו. אנו מאולפים להתנהגות שמצופה מאיתנו כבנים למשפחה שכבר יש לה מסורת משלה, כבני־דת מסויימת, כחברים בקהילה מסויימת, עם כללי ההתנהגות והמחשבה שלה, כאזרחים לארץ מסויימת, וכולי.

אם, כילדים, לא ננהג על-פי מה שמצופה מאיתנו, נהיה "ילדים רעים". ואם כן ננהג על-פי המצופה, נהיה "ילדים טובים" (ראו הערה בסוף הכתבה), וכך משתרשים בנו החלומות, הציוויים, כללי ההתנהגות של החברה בה אנו חיים, כשבתוכנו יש שופט "שפוט", שפוסק שאנו אשמים, אם לא נהגנו על-פי הכלל. שופט זה יוסיף ויטען שוב ושוב, שעלינו להיענש, להתבייש, וכולי. מה שיכתיב לנו תחושה של אשמה ובושה, תחושה של כישלון אישי, והאשמה אישית, הנטמעת בתוכנו, ואינה מרפה, לעיתים לאורך כל חיינו.

אך על-פי המחשבה הטולטקית, נשאלת בשלב זה השאלה "מי אומר שיש צדק בחלום הזה? צדק אמיתי משמעו לשלם פעם אחת בלבד על כל טעות. חוסר צדק אמיתי משמעו לשלם שוב ושוב על כל טעות." וכשכל אדם מאשים את עצמו שוב ושוב, ואת הוריו, ואת ילדיו, ואת סביבתו, הקרובה והרחוקה, הרי שכולנו נמצאים בגיהינום, שבו אנו שוקעים. מה שלא מאפשר לנו את החלום האישי, ולא מאפשר לנו לחיות באמת חיים טובים בגן עדן עלי־אדמות.

בתוכנו יש אמת. אבל מרוב הסכמות ואמונות שנשמרו בתודעה הקולקטיבית – שמעוותת את ראייתנו – איננו יכולים לראות אמת זו. "ברגע שהבנו כי ההסכמים שלנו הם השולטים בחיינו ומונעים מאיתנו הנאה, נסכים כי עלינו לשנות אותם…"

לכן, מציעה החוכמה הטולטקית בשלב זה לנהוג על פי ארבע הסכמות:

הסכמה ראשונה – לשמור על טוהר המילה. לא להעליב. לא לפגוע. לא לרכל. לא לקלל. כי הפרה של אלה, תפעל כנגד עצמכם, ותחזור אליכם כבומרנג. שימוש לרעה במילים, תגרום לנו להיכנס עמוק יותר לתוך הגיהנום. עליכם לנהוג להיפך. לשבח, גם את עצמכם.

הסכמה שנייה – לא לקחת שום דבר באופן אישי. "אתם לוקחים משהו באופן אישי כאשר אתם מסכימים עם הנאמר, ולא משנה מהו. ברגע שהסכמתם, הרעל זורם בכם ואתם לכודים בחלום הגיהינום. הסיבה לכך היא מה שאנו מכנים חשיבות עצמית… היא ביטוי קלאסי של האנוכיות, מפני שאנו יוצאים מתוך הנחה שהכול קשור בנו… שום דבר שאנשים אחרים עושים אינו נעשה בגללכם. הוא נעשה בגללם".

הסכמה שלישית – אל תניחו הנחות. אנחנו נוטים להניח הנחות בקשר למה שאנשים אומרים או עושים או חושבים, כשאיננו יודעים את כל הפרטים, ואז אנו גם נוטים לרכל בקשר לאותן הנחות. לכן מה שמציעה המחשבה הטולטקית היא לברר את כל הפרטים, לבקש הבהרות ולשאול שאלות. עד שברור שהתקשורת הבינאישית ברורה ומובנת, והאמת ידועה.

הסכמה רביעית – תעשו תמיד כמיטב יכולתכם. לא משנה אם אינכם בקו הבריאות, או שאתם עייפים. "אם תעשו כמיטב יכולתכם לא תהיה לכם סיבה לשפוט את עצמכם וכך לא תסבלו מרגשות אשמה, ותימנעו מעינויים והצלפות עצמיות. בלי משים תבחינו כי אתם משתחררים."

שמירה על אורח חיים הפועל על פי ארבע ההסכמות הנ"ל, על פי הטולטקים, תעניק לכם שחרור, תעניק לכם אמת פנימית, ותעניק לכם שלוות קיום וגן עדן עלי־אדמות. אמן.

 הערה: מוכרחה להפנות אתכם כאן לספר ילדים מקסים של אברהם שלונסקי, הנקרא "כן-גורו ולא-גורו" שכבר התייחסתי אליו בעבר (חפשו בכתבות הקודמות שלי):

https://sifriyat-dimona.blogspot.com/2013/02/blog-post_14.html.

בספר, המשלב הומור וחוכמה, מובאת דוגמא לשני אחים, גורים של קנגורים. אחד הולך בתלם, ועושה כל מה שהוריו והחברה אומרים לו, והשני – לא. והשאלה המועלית בספר היא: האם להחזיר את מי שלא בתלם למסלול, או לאפשר לו להיות אינדיבידואלי וללכת עם החלום שלו.