דרך הגחליליות
'דרך הגחליליות' מאת כריסטין האנה; מאנגלית: גילת בנטל כתבה: ד"ר רותי קלמן "אני תוהה מי נתן את השם לרחוב שלנו," אמרה טולי. "לא ראיתי פה שום גחליליות" קייט משכה בכתפיה. "יש שם, ליד הגשר הישן ברחוב מזורי. אולי איזה חלוץ
'את כל הילדים בעולם' מאת: טל ניצן
התחלתי לקרוא בבוקר וסיימתי בו־ביום את הספר הזה שכתוב נפלא!
ארבע דמויות עיקריות לפנינו. וחתולה. הקשרים ביניהן לא תמיד ברורים. אבל יתבררו בהמשך. הקורא נחשף לארבע זוויות ראייה ומחשבה של הדמויות, ולבדידותו של כל אחד מהם בעיר הגדולה הדוחקת את החלש – ומי שלא זורם איתה – לשוליים.
אלכס, איש גדול גוף. ביישן עם לב גדול, חוכמה ורגישות לזולת. הוא עובד כמורה להיסטוריה, אזרחות ופילוסופיה בתיכון. כשצריך, הוא גם יחליף מחנכת, כשיתבקש. ובאחריות גדולה, רגיש למצוקות הזולת, הוא ינסה לפלס דרך אל תלמידה שתזדקק שמישהו יראה אותה, ויציל אותה מעצמה.
הוא מציג בפני תלמידיו את מחשבתו של קאמי, הפילוסוף "… השאלה אם כדאי לחיות את החיים האלה היא לדעתו של אלבר קאמי סוגיית היסוד של הפילוסופיה… והוא מונה שורה משמעותית של סיבות למאוס בחיים: הם קשים ולא מובנים… אין תועלת בייסורים… אנחנו מרגישים זרים ואפסיים בתוכם… ומירוץ הישרדות בלתי פוסק…"
ואת כל הפגעים האלה, יסכם קאמי במונח אבסורד. כמו סיזיפוס, שדוחף בכל יום מחדש את הסלע במעלה ההר. הדרך של קאמי – מספר אלכס לתלמידיו – היא לדבוק בחיים, לא בדרך של הדחקת האבסורד או התכחשות אליו, אלא לאמץ אותו ולחיות מתוך ידיעה שהוא קיים. הידיעה שהמוות יגיע, "מצווה עלינו לחיות באופן המלא ביותר".
את שעות הפנאי שלו מקדיש אלכס לנגינה בגיטרה; רומן אחד אסור; טיפול בשרה החתולה; ומחשבות זהירות על השכנה החדשה בדלת שמולו, בקומה השלישית.
השכנה, אלי (אלישבע), היא אם חד־הורית, עם בוסית מציקה ומתעמרת, ועם עבודה שמפרנסת בקושי, ואינה אהובה עליה. אלי היא אֵם שחרדה, בכל רגע, על בנה, האפרוח שלה. היא מנסה, אם כי לא תמיד בהצלחה מלאה, להגן עליו מפני הרוע, מפני פגיעות, כמו זו שהרסה את ליבה, אחרי פרידה כואבת מדי מאהבה גדולה מאד. לאחריה, היא לא רצתה להמשיך לחיות. אך אז היא מגלה שהיא בהריון, ומבינה בשביל מה כדאי לחיות. התיאוריה של קאמי, שעליה מדבר אלכס בשיעוריו, תבוא לידי ביטוי, הלכה למעשה, כשהעובר מציל אותה, בעצם קיומו. וכך היא מתארת/כותבת את אותן המחשבות שהיו לה ולעובר, בפני הפסיכיאטר און־ליין שלה:
"הוא ידע מראש איזה זוועה החיים יכולים להיות
הוא הרגיש את זה על בשרו על בשרנו
הרי הוא נוצר רגע לפני שהכל התרסק
ובכל זאת בחר להישאר…
אני, שבימים ההם לא יכולתי לדמיין לי שום סיבה או דרך להצליח להמשיך לחיות פתאום למדתי ממנו שאפשר לרצות להישאר בחיים גם כשלא נשארו שום אשליות
גם אם יודעים שאפשר לאבד כל דבר
גם את הדבר הכי יקר
גם אז אפשר לבחור לחיות…"
כשהפסיכיאטר שואל אותה מה הכי חשוב לה בחיים, תשובתה לכאורה מפתיעה "עדינות, נדמה לי… שאנשים יהיו פחות קשים שהחיים יהיו פחות קשים" וזה בעיקר מה שמדאיג אותה. האם תצליח לגונן על הילד שלה מהחיים. מידיעות קשות. מהתנהגות לא מרחמת על החלש והשברירי. מרוע של ילדי הגן. מכאב.
והילד עצמו, נועם. גם הוא מנסה יותר להגן עליה מאשר על עצמו. הוא יודע שאין ברירה. שהוא צריך לעמוד לבד בפני הרוע. ולא לספר לה. כדי להגן עליה. עד שכבר אי אפשר. רגע מכמיר לב מתרחש, כשנועם – שמנסה למצוא נחמה לליבו, ואינו רוצה לספר לאימו על ההתעללות שהוא עובר – מבקש מאלכס לבקר את החתולה שרה. "נועם ניגש לספה ששרה שכבה עליה במקומה הקבוע, בתנוחת חצי העיגול, ולתדהמתו של אלכס רכן אליה – כמעט צנח לתוך הסהר החתולי – וטמן את פניו בפרוותה בתנועה כל כך מבוגרת ומבקשת נחמה, עד שאלכס הרגיש שנשימתו נחתכת. הוא עמד ולא גרע מבט מהילד שנשאר כך, פניו כבושות בפרווה." החתולה שרה, שבדרך כלל, מתנהגת כמלכה אנוכית ויהירה, יודעת לזהות מצבי מצוקה וחולשה. גם עם אלכס, ועכשיו – עם הילד. "החתולה לא זעה ולמשך דקה או שתיים או אולי יותר הם היו ילדחתולה. אחר כך נועם הרים את ראשו והזדקף לאט. והלך."
הדמות הנוספת, שבתחילה לא ברור לאן היא שייכת, גם לא לה־עצמה, היא סיוון. נערה אינטליגנטית, שאביה בנסיעות תמידיות לרגל עסקיו, ואימה קרייריסטית מטופחת ויפה. סיוון בודדה בעולם מתנכר ומתעלם. יש לה דימוי גוף נמוך ביותר. בעיקר בשל העובדה שרוב האנשים ובעיקר חבריה לכיתה מתעלמים ממנה. היא מרגישה שקופה. לא רצויה. לא שוות ערך לאף אחד. חלשה. היא עדיין מחפשת משהו טוב בין כל הרע.
"ולכן נחוץ מאוד עכשיו למצוא משהו, אפילו קטן שבקטנים, שישפר במקצת את מאזן היום הזה." ואז היא נתקלת באלי ובבנה, נועם. "מולה באה אישה צעירה דקה…, מידה האחת מתנדנדת מטרייה מתקפלת ובשנייה אוחז ילד קטן במעיל תפוח שמשווה לו מראה כדורי. האישה לא טוב ולא רע, עוד חלק מחלקי היום האדישים לקיומה. עיניה חולפות על פני הילד והוא, במקום לא לראות אותה, מסב אליה את ראשו ומניח עליה מבט בצבע דבש. שמיכה טובה נפרשת, ומתחתיה הגוף הדואב המכווץ יכול להתרפות לרגע, כמעט להתנחם."
כל אחד מהם פגיע. כל אחד מהם חלש בדרכו. אבל כשנוצרת האינטראקציה. יש עזרה. ויש הצלה. ויש תקווה להתגבר.
ספר נפלא. כבר אמרתי, נכון?
'דרך הגחליליות' מאת כריסטין האנה; מאנגלית: גילת בנטל כתבה: ד"ר רותי קלמן "אני תוהה מי נתן את השם לרחוב שלנו," אמרה טולי. "לא ראיתי פה שום גחליליות" קייט משכה בכתפיה. "יש שם, ליד הגשר הישן ברחוב מזורי. אולי איזה חלוץ
'אגם הגעגועים' מאת פאולינה סיימונס; מאנגלית: לי עברון כתבה: ד"ר רותי קלמן עוד ספר מקסים של פאולינה סיימונס, שתורגם לעברית על-ידי לי עברון. ואולי כאן המקום להגיד תודה לה, ולכל העוסקים במלאכת התרגום של יצירות ספרותיות לעברית. תודה על שאתם
'העיר הערפילית' מאת קרלוס רואיס סאפון; מספרדית: אביגיל בורשטיין כתבה: ד"ר רותי קלמן 'העיר הערפילית' הוא ספרו האחרון של אמן המתח והמסתורין, קרלוס רואיס סאפון, שהלך לעולמו ב-2020, ולא הספיק לראות את הספר יוצא לאור. הספר מכיל אחד־עשר סיפורים, שנכתבו
'לפני שהתחלנו' מאת דנה לוי אלגרוד כתבה: ד"ר רותי קלמן זהו הספר הראשון של דנה לוי אלגרוד שאני קוראת. היא כותבת טוב. בז'אנר של סיפורים רומנטיים המשלבים בתוכם אירוטיקה כתובה היטב. מודה. זה אינו סוג הספרים שאני קוראת בדרך כלל,
'האי של נשות הים' מאת ליסה לי ; מאנגלית: דורית בריל פולק כתבה: ד"ר רותי קלמן הסופרת ליסה לי, מתמקדת בכל ספריה בנשים. בעוצמותיהן וגם בחולשותיהן. על ספרה 'מעגל הנשים של הגבירה טאן' שחשף את סיפורן של הנשים הסיניות בעידן
'האורח המסתורי' מאת ניטה פרוס ; תרגום: רנה ורבין כתבה: ד"ר רותי קלמן רק לאחר שהייתי בעיצומה של הקריאה הבחנתי שהספר הוא מספר 2 בסדרת החדרנית. אבל עובדה זו לא היוותה כל בעייה, שכן כמו בהרבה סדרות מוצלחות – כגון