'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים' מאת: אלן סיליטו; מאנגלית: יוסי מילוא

הספרון 'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים' מכיל אנתולוגיה של סיפורים קצרים. אנקדוטות מחיי ילדים ממשפחות פועלים. משפחות שמתקיימות איכשהו מקיצבאות סעד, מעבודה קשה ושוחקת של שעות רבות במפעל הטבק, או במפעלים אחרים. שהאב, או האם – שבעלה נפטר, מצליחים אך בקושי לקיים את צרכיהם הבסיסיים של בני המשפחה. מה שמשפיע גם על מארג היחסים שבין הדמויות.

אלן סיליטו, מחבר הספר, מביא את סיפורי ילדותו. שם, במקום שלהורים אין זמן להקדיש לילדים – אם מפאת העבודה הרבה, או מפאת דיכאונות אבטלה – תיפרֶה הקרקע שבה תתפתח כנופיית רחוב שינהיגה פרנקי בולר בקשיחות "צבאית"; שבה ילדים ינסו להתפלח בחינם ליריד שעשועים; או שיצליחו, או שייתפסו, בגניבה מדוכני מזון או דוכני ירקות ופירות.

אלה שנתפסים מגיעים למוסד בורסטל לעבריינים צעירים. כך קורה לנער, שיגיע למוסד זה, ויקבל הזדמנות, להגיע לאמת שלו, בזמן שירוץ למרחקים ארוכים, בתחרות איזורית, שהמוסד רוצה לזכות בה. הוא יכול לברוח. הוא יכול לנצח. הוא יכול להפסיד בכוונה. מה נכון לו לעשות? במהלך אימוני הריצה, הולכת ומתפתחת בו המחשבה, המחשבות, על מה שהשאיר מאחור, על כוונות מנהל המוסד, ומה הכי טוב בשבילו. הוא מבין – האמת היא יחסית, סובייקטיבית. ולכל אחד יש את האמת שלו.

אנו נחשפים גם לעולמם של המבוגרים, שרובם בודדים, אפילו כאשר הם מוקפים בבני משפחה. נגע ללבי במיוחד סיפורו של הדוד ארנסט, ארנסט בראון הרפד, שמפקיד מדי לילה את כלי עבודתו אצל השומר על השירותים הציבוריים, לבל ייגנבו. "איש בגיל העמידה במעיל גשם מלוכלך, זקוק לגילוח דחוף ונראה כמי שלא התרחץ חודש ימים".

ארנסט הוא איש ערירי. הלום קרב ממלחמת העולם הראשונה. שאשתו עזבה אותו, ואל אחיו הרחוקים הוא אינו טורח לנסוע. מדי בוקר הוא אוכל בבית קפה סמוך לביתו "זה לו שנים שהוא אוכל לבדו, אבל עדיין לא התרגל לבדידות. הוא לא יכול להתרגל אליה, והסתגל אליה רק באופן ארעי ומתוך תקווה שיום אחד יצליח להשתחרר מאחיזתה." בערבים הוא הולך לעיתים קרובות לבר לשתות בירה.

במהלך אחת מארוחות הבוקר שלו, נכנסות שתי ילדות אחיות לבית הקפה, בדיוק כשקם להזמין לעצמו עוד תה ועוגיות. הן מתיישבות אצל שולחנו, והוא חוזר אליו, ומתיישב מולן. הן מתעלמות ממנו, אוחזות בספלי תה. שותות ומדברות ביניהן. הקטנה מבקשת מהגדולה לקנות לה עוגה. הגדולה מסבירה שאין להן כסף. ואת המעט שיש להן, הן צריכות לשמור לאוטובוס כדי להגיע לביתן. בעודן מתווכחות ביניהן, הוא מחליט לעשות מעשה, הוא מבקש מהן להמתין. "כשחזר נשא עימו צלחת של מאפים ושני ספלי תה והניח אותם לפני הילדות… הצעירה חייכה עכשיו, עיניה העגולות הלהוטות מוקסמות, ואף על פי כן עקבה אחרי כל תנועה שלו בחשש מה. הגדולה יותר, אף שעדיין הייתה עוינת, הלכה ונרגעה בזכות פעולתן המשרה ביטחון של ידיו, דבריו המלטפים וטוב הלב שבהבעת פניו. הוא היה שקוע כל כולו בעשיית טוב ונאבק בהרגשת הבדידות שעדיין זכר, אבל רק כדרך שזוכרים חלום בלהות."

הוא שומע מהן שאביהן מת, ואימן עובדת כל היום. מבשלת רק בלילה, ולא תמיד. לפעמים הן מודות שהן רעבות. לפני שהוא נפרד מהן, הוא מציין שהוא נוהג להיות שם כל צהריים "ואם אתן רעבות אי פעם בואו לבקר אותי פה". בשבועות הבאים הן מגיעות כמעט מדי יום, מנצלות את טוב לבו, ודורשות עוד ועוד, כולל מתנות, שיכורות מהיכולת לבקש כל מה שהן רוצות. אם אין לו מספיק כסף כדי להאכילן, הוא שותה רק תה, וקונה להן ארוחות צהריים, כשהוא נהנה מאכילתן, מהיכולת לשמח אותן, ומכך שהן ממלאות את נפשו, ומסלקות את הבדידות. "וסוף סוף פקדה אותו הרגשה טובה ונעימה שיש לו משהו לחיות למענו עד שכמעט שכח את ימי הבדידות…"

ארנסט, שהן מכנותו "דוד ארנסט" לשמחתו, שקוע, כל־כך, בחוויית ה"משפחה הקטנה שלו", שהוא אינו שם לב לשני בלשים שעוקבים אחריו במשך מספר ימים. יום אחד הם ניגשים אליו, ומתחילים לתחקר אותו בקשר שלו עם הבנות. בתמימותו לוקח לו זמן להבין, שהם מאשימים אותו בכוונה רעה. שהארוחות והמתנות שהוא מביא להן באהבה, ודאי ניתנות להן בתמורה למשהו שהן מעניקות לו, או שירצה שיעניקו לו. בהלם ההבנה, הוא לא מצליח להזים את החשדות, והשניים, מתרים בו לבל יפגוש אותן שוב, שכן הוא ייאסר בשל כך.

כך הם מכבים בו את הטוב והחיובי, ואת תחושת המשפחתיות שהצליח להרגיש. קשת של רגשות עזים מציפה אותו. ואז שוב תחושת הרִיק וחוסר האונים. הוא מוצא עצמו בפאב "ומבטו נאחז כבמלכודת במראה המפתה היפהפה של שורת קנקני הבירה שעתידים לשאת אותו אל מחוזות שכחה מהסוג הטוב ביותר, האחד והיחיד."