'גן החורף' מאת: כריסטין האנה; מאנגלית: ניצן לפידות

'גן החורף' של כריסטין האנה, הוא ספר מרגש, שמתחיל רחוק והופך קרוב, כשמגיעה תפנית
מדהימה ומרגשת ביותר במהלך העלילה.

עלילת הספר מתחילה בילדותן של מרדית' ונינה ויטסון. שתי אחיות, שונות באופיין זו מזו.
שגדלות עם אניה. אמא קרה, מסוגרת ולא מתקשרת, ואב שמנסה לקשר ולחבר בין השלוש, בחום אהבתו. הפעמים היחידות שבה הן מצליחות ליצור קשר מסוים עם האם, הן אותן הפעמים, בהן היא חוזרת ומספרת להן, לפני השינה, את האגדות על בת הכפר הענייה והנסיך. מרדית' מנסה לזכות באהבת האם – בהמחיזה את האגדה, והצגתה – עם נינה אחותה, וג'ף, חבר הילדות שלה בחג המולד, חג, שכמו כל החגים, לא נחגג מעולם בביתן.

"גל של גאווה ותקווה גאה בה. סוף כל סוף היא לא תבלה את המסיבה בקריאה בפינה אפלה
בסלון או בשטיפת כלים במטבח. במקום זאת היא תהיה במרכז תשומת הלב של אימא שלה.
ההצגה הזאת תוכיח שמרדית' הקשיבה לכל מילה יקרה שאימא שלה אמרה, אפילו למילים
הבודדות שנאמרו ברכות, בחושך, לפני השינה."

אבל ההצגה לא עוברת בשלום. "ג'ף תפס את מקומו על הבמה הקטנה… הוא הושיט לה
זוג ורדי משי. "שני ורדים מגיש אני לך," אמר למרדית' בקול סדוק. היא
נגעה בכף ידו, אבל לפני שהספיקה לומר את השורה שלה, נשמע קול התנפצות. מרדית'
הסתובבה וראתה את אימא שלה עומדת בלב הקהל, קפואה, פניה חיוורות, עיניה הכחולות
יוקדות. דם טפטף מכף ידה. היא שברה את כוס הקוקטייל שלה… "מספיק,"
אמרה אימה בבוטות. "זה ממש לא בידור מתאים למסיבה."… מה כבר
עשית?" שאלה נינה חרש ונעמדה לידה. "מי יודע? אמרה מרדית וניגבה את
עיניה… "אני יודעת מה אני הולכת לעשות," אמרה וצעדה במסדרון לכיוון
המטבח… "אני בחיים לא אקשיב יותר לאף אגדה מטופשת שלה."

הבנות גדלות עם אמא נוכחת-נפקדת, ופונות, כל אחת לדרכה, בלא שיהיה ביניהן קשר חם. מרדית'
עמלה וטורחת סביב המטע המשפחתי, סביב בנותיה, וסביב אמה הזקנה, שמסרבת לשתף פעולה,
עם השנים היא מאבדת את עצמה במרוץ היומיומי הזה, ובעיקר – את הזוגיות שלה עם ג'ף,
אותו חבר ילדות, שהפך לבעלה ולאב שתי בנותיה. היא אינה מסוגלת לשתף אותו, או להביע
רגשות. ג'ף נשבר מלנסות לעזור לה, או לחדור את החומות, שהולכות ומתגבהות. ואז הוא
מטיח בה, שהיא הפכה להיות כמו אמה. הוא עוזב את הבית.

נינה, אחותה, בורחת למקומות אחרים. היא הופכת לצלמת מקצועית, שתצלומיה מאזורי מלחמה
בעולם, כבר זכו לפרסים והעניקו לה שם ויוקרה. במהלך מסעותיה באזורי אסון היא
מתוודעת לדניאל האירי. כשהם נפגשים הם מצליחים להעניק לעצמם רגעים של יופי ואהבה,
גם בתוך התופת שסביבם. דני מוכן להתמסד ולמסד את הזוגיות, אך נינה עדיין לא מסוגלת
להתחייב ולהישאר במקום אחד. בלא שהיא מודעת לסיבה, היא מרבה לצלם אמהות עם ילדיהן.
אך אלה צילומים, שיישמרו אצלה ולא יישלחו לעיתונות.

נקודת המפנה בעלילה, מתרחשת כשאוון, אביהן האהוב של הבנות, קרב אל מותו. כשהן נמצאות ליד
מיטתו, ביחד עם האם, הוא מתעקש על ההבטחה שהיא נתנה לו, לספר לבנות את המשך האגדה.
המשך, שהן לא שמעו מעולם. לאחר מותו, מנסה האם להתחמק. אבל נינה לא מוותרת לה.

לאט-לאט מצליחות שלש הנשים לתקשר ביניהן. וכשלאגדה נוספים נדבכים נוספים, הן מבינות שזו הייתה
דרכה של האם, לספר את מה שעבר עליה בעבר, שעליו לא ידעו דבר. הסיפור יבהיר לנו מה
הסתתר מאחורי הקור ששידרה לבנותיה. זהו סיפורה האישי של מי שחוותה ביחד עם תושבי
לנינגרד את המצור הנוראי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ולא רק שתיפתח אל בנותיה, אלא גם תתחיל לספר בגוף ראשון. לנו, הקוראים, יתגלו גם
מחשבותיה, והירהורי ליבה, ובכך היא נפתחת לפנינו כליל.

שלוש נשים. אם ושתי בנותיה. מגלות ומבינות אמיתות. כשעדיין לא מאוחר מדי. מתקרבות זו
לזו, ואל עצמן. מרגש.