'האוטובוס יצא מהתחנה' מאת שׂישׂי מאיר

הרומן 'האוטובוס יצא מהתחנה' כתוב כממואר (דמיוני) של אשה שמספרת על ילדותה והתבגרותה במשפחה שעלתה מעיראק לארץ בשנות השישים.

שנות השישים, עם החיים הפשוטים של ישראל החדשה, מתגלות לפנינו דרך עיניה של תקוה–תיקי, ילדה קטנה שמתבגרת בתנאים לא פשוטים. אבי המשפחה נוכח-נפקד. הוא עובד בעבודות מזדמנות כפועל פשוט. את הכסף המועט שהוא מרוויח, הוא מבזבז במשחקים, ולא מתייחס כלל לבנותיו. כלפי אשתו הוא מלא בוז, כעס, טענות, ודיבור מזלזל, כשהוא רב איתה על בסיס יומיומי. כשמצב רוחו רע במיוחד, ויש "מרדָה", כלומר, מריבה קשה והתרגזות חזקה – הוא גם יהפוך שולחן, יכה ויבעט בה. אֵם המשפחה, לעומת זאת, חמה ואוהבת את כל ילדיה, ומנסה להשכין שלום ככל האפשר. היא מנסה לצבור גרוש לגרוש כדי לדאוג למשפחתה, ובעיקר דואגת שיאכלו מספיק. בעיניה, מי שאוכל לשובע, חי טוב. היא מעולם לא צועקת על ילדיה, והיא מוכנה לספוג מכות גם בשבילם. כשתיקי שואלת אותה מדוע אינה מתגרשת מאביה האלים, עונה האם בשאלה: : "וכי לאן יילך?" גם מתוך ראייה ריאלית, וגם כי איכפת לה ממנו, למרות הכול.

תיקי, המספרת את זיכרונותיה, היא הבת האמצעית במשפחה, כשמתחתיה שתי אחיות תאומות. אחיה הבכור ג'ורג'י הוא מבעלה הראשון של האם משידוך שנעשה עוד בעיראק על ידי ההורים. ג'ורג'י אינו גר איתם, אלא עם אביו ומשפחתו החדשה. אח גדול נוסף, סמי, חוזר להתגורר בדירה הקטנה מאד של המשפחה, לאחר שנים שבהן גדל בקיבוץ. הוא מטיל אימה על כל בני המשפחה ובמיוחד על תיקי.

באין אב מתפקד – ועם דוגמא אלימה מהאב כלפי אשתו – נכנס סמי לתפקיד הגבר השולט: "ברגע שאני נכנסת הביתה הוא נוטל את ילקוטי מידי ושופך את תכולתו על אחת המיטות. הוא בודק עבודות שעשיתי, מבחנים שקיבלתי, ואם משהו לא מוצא חן בעיניו, הוא מכה אותי: סוטר על לחיי בחוזקה, ואם הוא כועס יותר, הוא מוסיף אגרופים ובעיטות. אחר כך הוא פוקד עליי ללכת לקיוסק במרכז ולקנות לו סיגריות או עיתונים (סמי קרא שני עיתונים: "מעריב" ו"חרות". פעם בשבוע היה קורא גם את השבועון "העולם הזה")."

סמי מתעתע ומבלבל את תיקי. מצד אחד, היא רואה כמה שהוא חכם, וכמה הרבה הוא יודע. והוא גם דורש ממנה להיות משכילה. "סמי החל להתעניין בספרים שאני קוראת. הספרים שקראתי, כגון: "נשים קטנות", "טרגדיה אמריקאית" נראו לו ילדותיים. הוא אומר לי להביא מהספרייה את ספריה של איין ראנד: "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר"… סמי קרא גם הוא את הספרים ואחרי זה שוחחנו על הגיבורים ועל דעותיה הפילוסופיות של הסופרת איין ראנד" אחד הדברים שהיא לומדת מספריה של ראנד הוא שהאדם צריך לחיות למען עצמו, "ואושרו הוא המטרה הנעלה ביותר. האדם אינו צריך להקריב אחרים למען צרכיו, וגם את עצמו הוא לא צריך להקריב למען אחרים." זה נותן לה תובנות, כלפי אמה, שמקריבה את עצמה למען משפחתה, והיא תחשוב על כך כשתתלבט בנושא עתידה שלה.

סמי מתעקש שהיא תביא רק מאיות מבית הספר, והוא נותן לה עצות חכמות, כגון: "תיקי, כשאת רואה סרט, תשאלי את עצמך מה למדת מן הסרט הזה. אחרת הסרט לא שווה בכלל." הוא מלמד אותה מההשכלה הרחבה שיש לו, ומחמיא לה על שיכלה. מצד שני, הוא יכול לכעוס עליה, לסטור ולהרביץ, וגם להטיל עליה עונשים של ריתוק לבית למשך שבוע או שבועיים. הוא לא צפוי, ואי אפשר לדעת מה תהיה תגובתו כלפיה וכלפי בנות המשפחה.

האם והבנות "הולכות על ביצים" ליד שני הגברים, וכשהתאומות הולכות לפנימייה, עיקר האלימות המילולית והגופנית של האח מופנה לתיקי. בהתחלה היא ממושמעת, ומרגישה שאין לה ברירה אחרת. אבל אז היא מתבגרת ומבינה שהיא יכולה להתחמק מהעונש, הלא-ראוי, כשהאח לא נמצא, בייחוד כשהוא נוסע באוטובוס לחיפה.

"אני נושמת נשימה עמוקה, אבל עדיין איני מעיזה לצאת. הוא עלול לחזור מאיזושהי סיבה… רק אחרי שאני שומעת את האוטובוס נוסע בכביש מעל ביתנו אני נרגעת וממהרת לצאת מן הבית.

ומאז זה הופך לשגרה. סמי מעניש אותי לא לצאת מהבית, אבל אני יוצאת ברגע שאני בטוחה שהשטח נקי…"

מכאן אפשר להתייחס לשם הרומן כרב-משמעי.

כשהאוטובוס יוצא מהתחנה. השטח נקי, כי סמי נמצא על האוטובוס, והאוטובוס יצא פיזית מהתחנה. אבל המשמעות היא לא רק, שהאח לא בסביבה מבחינה פיזית – אלא, שהיא יכולה אז לנשום, היא יכולה להרגיש חופשייה.

בנוסף, יש כאן משמעות נוספת, שקשורה להתפקחותה מהתמימות הילדותית.

כשסמי מפעיל עליה מניפולציה, מדבר איתה על הרגליים היפות שלה, מלמד אותה לצייר ירכי נשים, ו"מדגים" עליה מה יפה בעיניו, היא חצי מאמינה לו, וחצי מתחילה להתפקח, ולהרגיש שאסור היה לו לגעת.

כשהוא יחצה עוד ועוד את הגבול, כשהיא גדלה וכבר בתיכון, היא כבר תבין לחלוטין שכוונותיו אינן טהורות, והיא מתפקחת לחלוטין. היא תתפוס מרחק ותנסה שלא להיות לבד שוב במחיצתו. גם הוא מבין את זה ומתרחק. במובן זה "האוטובוס יצא מהתחנה", כלומר, הקו האדום נחצה, ואין דרך להשיב לאחור.

ואז ניתנת לה הזדמנות להתרחק ממנו ממש, שכן היא מבריקה במבחן פסיכומטרי ובראיון קבלה שעברה. בעקבותיהם היא מקבלת מילגת לימודים בפניימיה למצטיינים בירושלים. המילגה מאששת לה שגם אחרים חושבים שהיא באמת חכמה, ומעלה את ביטחונה העצמי. אם תלך לפנימייה  – תהיה לה הזדמנות ללמוד טוב, להתרחק מהמריבות הבלתי פוסקות בין ההורים, ומהאח המאיים.

לכאורה, הכול מצביע על כך שזהו פיתרון חיובי ומועיל עבורה. ולמרות זאת, המחשבה שתהיה רחוקה מהאם הטובה, מאחיותיה, ומחברותיה – ואולי גם בשל סיבות, שעוד עלומות מעיניה – היא עדיין מהססת.

תיקי לא מספרת לאמה על מה שקרה עם האח, וגם לא על התלבטויותיה, כי היא יודעת שאמה לא תוכל לעזור, והיא גם אינה מעורה במה שקורה לבנות. אבל כשהיא תבין שאחיה פגע לא רק בה – האוטובוס באמת "יוצא מהתחנה". כלומר, כאן היא כבר לא מוכנה לעבור על כך בשתיקה, והיא תעשה מעתה הכול, כדי להגן, כשהיא שלמה עם הדרך בה בחרה.

הספר מזכיר חוויות שגם אני התחברתי אליהן. של משחקי הילדות של פעם, השכנות הטובה של פעם, חברות הילדות, ההתבגרות הגופנית, הרצון לא להיות שונה, אלא כמו כולם, בית הספר של שנות השישים, ועוד.

כתוב קולח ומעניין. אהבתי.