'החיים שגנבתי' מאת ניקולה סקוט ; מאנגלית: שלומית אבירם כנען

אגנס קרופורד גדלה עם אמה התופרת, החד־הורית, שהעניקה לה אהבה רבה ואת כל מה שהצליחה ללמד ולתת לה, למרות דלות חייהן. אולם, במהלך מלחמת העולם השנייה, מבינה האם, שהיא חייבת להרחיק את בתה מאזור הסכנה. ולמרות שקשה מאד לשתיהן, הן נפרדות. אגנס מוצאת עצמה בביתה של משפחת מקינטייר, כשהיא מועסקת כמשרתת. איזבל, בת המשפחה, נעזרת בה כמשרתת, אך קרובה אליה, יותר מאשר לבני משפחתה. כשאיזבל לומדת, ומתכוננת ללימודי רפואה בצפון אנגליה, היא אפילו רוצה לקחת איתה את אגנס לקורס קיץ בפריז, כהכנה ללימודים. אגנס משננת ביחד איתה – כשהיא מבינה שהיא אוהבת את הלימודים, אף יותר מאיזבל, ומצטערת שהיא עצמה לא תוכל ללמוד רפואה ולהיות מנתחת, כפי שהייתה רוצה, אלא תיאלץ לחפש מישרה חדשה. בינתיים היא שומעת שאמה הלכה לעולמה בשריפה שפרצה במהלך המלחמה, והיא מבינה שאין לה לאן ולמי לחזור.

ואז קורה אסון נוסף. תאונת דרכים קוטלת את חייהם של הזוג מקינטייר. בערפל הכאב האופף אותה, נסמכת איזבל על יעילותה ועזרתה של אגנס, שעוזרת לה לעבור את הימים הקשים של אחרי האסון. יום לפני שהן עוזבות לפריז, הן נכנסות לבנק, לבדוק את כספת המשפחה. הן נכנסות עם הבנקאי למיתחם הכספות, אך הבניין, שנסדק קשות במהלך המלחמה, מתמוטט עליהם. הבנקאי, שנכנס איתן למיתחם הכספות, נהרג. איזבל גוססת תחת הררי הבטון המונעים ממנה אפשרות נשימה ותנועה, ורגע לפני שהיא נפטרת, היא אומרת לה: "אגנס!" אצבעותיה התהדקו פתאום סביב אצבעותי, חזקות באופן מפתיע, והלחישה המחרחרת התחזקה. "תיסעי את. את תיסעי בשבילי… תתפסי את המקום שלי באוניברסיטה." היא הדפה את המילים החוצה בנשיפה מאומצת. אגנס לא מבינה: "מה" אבל איך אפשר? הרי את תהיי שם." "שטויות," איזבל עונה לה, "אני כבר לא אהיה כאן… אבל אם תישארי בחיים… תיסעי ללמוד שם." קולה נשמע בקושי, נשיפה רכה של מילים…" כשאגנס מוחה, היא שבה ואומרת "תעשי את זה,"… זה מגיע לך. את תמיד… תמיד אנחנו… את ואני…"

אלו המילים האחרונות של איזבל, ואגנס מחולצת בריאה ושלמה מבין ההריסות של הבנק. היא מבינה שלא נותר לה כלום, ואף אחד לא יעזור לה להתקדם בחיים. לכן היא מחליטה לעשות את מה שהציעה איזבל. היא מאמצת את לבושה, מנהגיה ודיבורה של איזבל, עוברת לעיר שבה נמצאת האוניברסיטה שבה היא לומדת, ומתחילה חיים חדשים ומוצלחים כאיזבל, כשהיא מצטיינת בלימודים, ובולטת ביכולותיה בתקופה שבה לא העריכו את יכולתן של נשים לעבוד כרופאות. וכפי שכותבת הסופרת ניקולה סקוט – בהערה ההיסטורית בסוף הספר – שלמרות שב-1948, בעקבות חוק בריאות הציבור, היו בתי הספר לרפואה מחויבים למכסה של סטודנטיות בשיעור של 15 עד 20 אחוז, הרי שבעשור "של מהוגנות נוקשה והיררכיה גברית מובהקת… נשים היו אמורות להיות רעיות ואמהות, לפני הכול." אגנס טובה במה שהיא עושה, והיא נחושה להצליח, למרות כל האתגרים הקשים.

אולם, הבקיעים במעטפת המזוייפת, שעטתה על עצמה, מתגלים משני כיוונים. מצד אחד, תחושת הצורך לעמוד כל הזמן על המשמר בלהיות "איזבל", עם חוסר היכולת להיות היא עצמה תמיד, הופכים לבעייתיים במיוחד, במיוחד, כשהיא מתאהבת בגריי. היא רוצה להגיד את האמת, אבל חוששת ששוב תאבד את הכול, ולכן מנסה להתרחק ממנו, ולהתרכז רק בלימודיה והתמחותה הקלינית. מצד שני – מסתבר לה, שאלה, אמו החורגת של גריי, היתה חברה קרובה של גב' מקינטייר, שהיא לכאורה אימה. למרבה ההפתעה, מתברר לה גם, שלצמד הנשים הייתה חברה נוספת – אימה האמיתית.

כשהולכת ומתבהרת התמונה המפתיעה של החיים טרם־לידתה, בד־בבד עם התעצמות האהבה לגריי – אגנס "איזבל" מבינה שהיא לא תוכל להמשיך לחיות בשקר. היא גם יודעת שהיא תשלם על כך מחיר יקר. החשיפה עלולה להוביל להפסקת לימודיה, לאיבוד אהבתה, ואפילו למאסר על התחזות.  

איך היא תצא מזה? שווה קריאה.