'היבשת האחרונה שלי' מאת מידג' ריימונד ; מאנגלית: קטיה בנוביץ'

דֶבּ גרדנר מחוברת לפינגווינים של יבשת אנטארקטיקה, בעיקר באי פטרמן, יותר משהיא מחוברת לבני אדם. אבל למרות שעיקר עבודתה מתמקד במחקר, ובשמירה על החיות המוגנות והנדירות האלה, אין לה ברירה אלא גם לשמש גם כמדריכה לקבוצות התיירים שמגיעות לאנטארקטיקה, כדי לרשום עוד חוויה מרשימה לחייהם. 

את התיירים – המגיעים מדי שנה עם הקורמורן, ספינת הדגל של החברה – מעניינת גם העובדה שהיא שם, והם לא מהססים לשאול גם שאלות אישיות. "הם שואלים אם אני נשואה, אם יש לי ילדים – שאלות שלעיתים רחוקות שואלים חוקר טבע ממין זכר. אבל היות שאני מעוניינת לשמור על הפרנסה שלי, אני נוצרת את לשוני ומחייכת. אני מספרת שאני מכירה היטב את הרגלי הרבייה של הפינגווינים, אבל יחסי אנוש הם סיפור אחר ומורכב במיוחד באנטארקטיקה…" 

ההשפעה השלילית של התיירות על הפינגווינים מורגשת היטב. "אני מתיישבת על סלע במרחק כחמישה מטרים מהקן הקרוב ביותר וצופה בעופות מדדים בשאננות בשביל העולה מהמים… תום ואני חוקרים את שתי מושבות הפינגווינים הגדולות ביותר כאן, עוקבים אחר מספריהם ושיעורי ההתרבות שלהם כדי לבחון את השפעות התיירות והמגע עם האדם. האי הזה נמנה עם האהודים ביותר על תיירים באנטארקטיקה, והנתונים שלנו מראים שהדבר לא חמק מעיני העופות: הם חווים דחק, הילודה מצטמצמת, מספר הגוזלים המצמיחים נוצות קטֵן. כמה אירוני שהידיים המזינות את המחקר שלנו הן אותן הידיים המביאות הנה את הקורמורן מדי עונה…"

אהבתה לפינגווינים, מהסוג הקיסרי במיוחד, והשעות הרבות שהיא מבלה איתם בכל עונה, משכיחים ממנה את עולמה האחר. עולם שבו היא מלמדת ביולוגיה ימית באוניברסיטת אורגון, חיה בבקתה קטנה ביוג'ין, ובגיל שלושים וארבע, עדיין אין לה קביעות, והיא אינה מרבה לבלות.

ובכל זאת, למרות שכמעט ואין לה הזדמנויות לחיי זוגיות משל עצמה, היא מתחברת למדריך חדש שמצטרף לגיחות הקורמורן. קֶלֶר סאליבן, שהיה עורך דין, היה נשוי, והיה אב לילדה קטנה. קֶלֶר חווה שכול, עם מות בתו. מה שגורם לזוגיות שלו להתפרק, ולרצון שלו, ללכת עד לסוף העולם, ולעשות משהו אחר, שירחיק אותו מהזיכרונות. 

קיומו של קֶלֶר בעולמה, מאפשר לדֶבּ לחשב מסלול מחדש. היא מצליחה להביט קדימה, ולקוות שיום אחד, הם ייבנו חיים משותפים ביחד. בינתיים, היא יכולה רק לקוות, שהוא יצוּות אליה בגיחותיה הבאות של הקורמורן. אבל קלר, אינו שומר על האיזון העדין שבין הרצון לספק את משאלות התיירים, לבין השמירה על הפינגווינים. הוא משתלח בתייר, ומנהל הפרויקט, אינו מוכן עוד לצרפו לגיחות. 

קלר מוצא עבודה על סיפונה של האוסטראליס. ספינת תענוגות ענקית, שכבר בפרולוג שנקרא "לאחר מעשה", אנו מבינים שטבעה. מכאן מצפה הקורא לשמוע, מה בדיוק קרה לספינה שטעתה כנראה בניווט והתנגשה בקרחון ענק. מה קרה לאלף וחמש מאות הנוסעים ואנשי הצוות. האם הקורמורן וספינות אחרות הצליחו לעזור. האם קלר שרד?

אבל כמו גלים עולים ויורדים באוקיינוס, אנחנו מתקדמים גל אחד ומועפים חזרה בזמן לאחור. וכך הפרקים מטיילים, הלוך וחזור, בין כמה ימים לפני טביעת הספינה ועד לחמש שנים לפני טביעתה. בזמן הזה, נגלה פרטים נוספים על הזוגיות והאהבה שהולכים ונרקמים בין השניים, נלמד פרטים נוספים על חייהם – על עבודתם המשותפת, על האנשים שהם יוצרים איתם קשר; על ניק, השכן של דֶבּ, כשהיא גרה בבקתתה; על הפינגווינים; איך מתנהגים ברגעי משבר ימיים; ומה מתברר כדבר החשוב ביותר.