'הלביאות מטהראן' מאת מרג'אן כמאלי ; תרגום: דנה אלעזר-הלוי

החיים בטהראן מתקופת השאח ועד משטר האייתולות, נפרשים לפנינו דרך עיניהן של שתי חברות מתקופת ילדותן בשנות החמישים, ועד לערוב ימיהן בתקופתנו. שתי הילדות שונות זו מזו בתכונותיהן, בדעותיהן, ובמשפחה הבסיסית של כל אחת מהן. אבל הן החברות הכי טובות שיש: "כשהיינו ילדות, ישבנו ליד אותו שולחן בבית הספר היסודי במרכז טהראן, יחד ציירנו בגיר ריבועים של משחק קלאס בסמטה בשכונת מגורינו ורצנו אל בית הספר בעוד התיקים מקפצים על מותנינו. הומא ואני זגזגנו יחד במבוכים של הבזאר הגדול, אכלנו קסטות ורקחנו חלומות על הנשים שנהיה כשנגדל. במטבח האבן שבביתה למדתי לבשל. אחזתי בידה כשקפצתי מעל המדורה הגדולה ביותר בחגיגות פסטיבל האש. כשטיילנו בהר אלבורז וראינו את טהראן פרושה לרגלינו, הרגשנו כאילו העולם כולו יכול להיות שלנו…" 

אבל הן גדלות במציאות הלא פשוטה של המשטרים המטלטלים והקשים של איראן. כבר בתקופת השאח, הומא הופכת ללוחמנית במחתרת, ולא במחתרת. כל מהותה זועקת לצדק ולשוויון למען בני־אדם בכלל ונשים בפרט. "אנחנו יכולות. נהיה הדור הראשון של נשים באיראן שיעבדו כמו הגברים… אנחנו נעשה את זה, נכון?… בכל מקרה, אני אגיד לך מה אני רוצה להיות. אני רוצה להיות שופטת!" היא אומרת לאלי (אלהה), ואלי אומרת בספקנות: נשים לא יכולות להיות שופטות". "אל תאמיני לשטויות האלה" עונה לה הומא "אני אצטרך קודם כול ללמוד באוניברסיטה, לימודי משפטים. אבל אחר כך, כשאני אהיה שופטת, יבואו אלי אנשים שמתווכחים ביניהם ואני אוכל להחליט מי מהם צודק ומי טועה. נכון שזה נשמע מדהים?… אנחנו בשנת 1953. יש לנו ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות! הארץ שלנו הולכת ונעשית מודרנית, אלי, את לא שמה לב?… אני אדבר על זה עם חאנום טבטבאי (המורה שלהן – ר.ק), ואם אסור לנו ללמוד משפטים, אז אני עוד יותר רוצה להיות עורכת דין. כדי שאוכל לשנות את החוקים… זה פשוט לא הגיוני. אנחנו נעשה משהו בעניין הזה."

אלי מפקפקת בלשנות את מציאות חייהן, אבל הומא לא מוותרת. "את יודעת מה שתינו נהיה כשנהיה גדולות?… כל אחת מאיתנו תהיה שיר-זן. לביאה. רק תדמייני את זה, אלי. יום אחד, את ואני – אנחנו נעשה דברים גדולים. נחיה כדי להגשים את המטרות שלנו, ונעזור לאחרים. אולי עכשיו אנחנו רק גורות, אבל אנחנו נגדל ונהיה לביאות. נשים חזקות שיודעות להשיג דברים."

היה לאלי ברור שהומא תצליח ותהפוך לאשה חזקה ולביאה, אך לא היה לה ברור לגבי עצמה. אמה, שמגדלת אותה לבד, אוהבת אותה אמנם, אך יהירה, ומזלזלת במעמדות נמוכים משלה. היא לא אוהבת את החברוּת של בתה עם הומא, ולעולם אינה מרשה לה להיכנס לביתן. היא גם לא מעודדת אותה להאמין בעצמה. "אמנם הצטיינתי בלימודים, אבל אמא שלי תכננה לי עתיד שבו אתחתן (עם מישהו עשיר) ויהיו לי הרבה ילדים, וכך אתחמק מהגורל שלה בתור אם של ילדה אחת בלבד (ובכך היא רמזה, בישירות מעליבה, שמבחינתה אני לא מספיקה)". לעומת זאת, כשאלי נמצאת בביתה של הומא, עם הוריה של הומא, ואחיה, והכבוד שמעניקים לה, היא מרגישה איך צריכה להיראות ולהתנהג משפחה באמת.

ואז החברות נאלצות להתנתק זו מזו, כשהאמא והדוד מסעוד, אח של בעלה, נישאים ועוברים למקום מרוחק יותר, ואפילו מתוך כוונה מכוונת להפריד בין החברות.

 אלי מתבגרת, מוצאת לה חברות חדשות, ומשנה את התדמית של עצמה, למקובלת, חברותית, כפי שהחברה רוצה שהיא תהיה, ושעל־פיה יישק דבר "נהפכתי למין מלכה בזעיר אנפין… הסתובבתי בראש מורם והרשיתי להערצה של החברות שלי – נילו וסוסן וכל השאר – לנפח את האגו שלי… והתמחיתי ביכולת לנצל את הכוח שלי כדי להשיג את מבוקשי…" אבל אז הן שוב נפגשות, ומחדשות את חברותן, כשאלי מבינה שליד חברתה היא לא יכולה לעטות את כל אותן המסיכות, שהיא נוהגת לעטות על עצמה בחברה, ואשר הומא סולדת מהן ומתנערת.

היא מגלה שהומא נותרה לוחמת ושואפת צדק, בעידן שהולך ומחמיר, עם הנשים בעיקר."את יודעת מה קורה לילדים של אישה אם היא מתגרשת, אלי?" שאלה הומא. "הם עוברים מיד לרות הבעל. את יודעת עד כמה החוקים פועלים נגד נשים? את יודעת עד כמה חוקי הירושה מוטים לטובת הגברים, אלי? את מבינה שכל זה חייב להשתנות?"

באוניברסיטה, הומא מתקבלת ללימודי משפטים, כפי שרצתה, ואלי – ללימודי שפות וספרות. "הומא רצתה להקדיש את חייה לפוליטיקה. אני רציתי ליהנות מחיים שאין בהם שמץ מכל זה. אפילו שידעתי שבאיראן זאת מטרה בלתי אפשרית…"ואכן התקופה בלתי יציבה ביותר. הרבה מתנגדים למשטר השאח ומתחילים לתמוך בהייאטולה חומייני, שהוא נגד הרפורמות של השאח. כשרק בדיעבד יבינו שנפלו מהפח אל הפחת.

הומא לא מפסיקה להשתתף בהפגנות ובתכנונים, ואלי מנסה להזהיר אותה: "זה מסוכן מדי, הומא. בבקשה אל תעשי את זה." "למה? כדי שאוכל סתם לשבת בצד וליהנות מהחיים בזמן שהזכויות שלנו נרמסות ונשחקות?" ואכן המצב הופך להיות מסוכן ביותר להומא. החיים יתהפכו על שתיהן, וחברותן תעמוד למבחן שוב ושוב.

המשטר מתחלף. החיג'אב הופך לבגד חובה, והוא מסמל יותר מכול את האילוצים ושלילת הזכויות. הומא תשלם מחיר יקר מאד על מלחמותיה, ואלי תמצא עצמה בבעייה מצפונית קשה.

כל ההיסטוריה של איראן, בעשרות השנים האחרונות, נפרשת לפנינו. משטרים קשים, רודניים, חסרי רחמים, המכים באזרחיה של איראן. תרבותה של איראן נרמסת ביד גסה, כמו גם חייהם של תושביה. ולמרות הכול, יש מי שעוד מנסה להיאבק לשינוי, מתוך תקווה לעולם טוב יותר לעם האיראני.