'המוקיון' מאת היינריך בל ; תרגום ואחרית דבר: חנן אלשטיין

לראשונה קראתי את הספר בתרגום הישן של בצלאל וכסלר, בשנות נעוריי. הספר עשה עלי רושם גדול בזמנו, והוא אכן נחשב לאחת מיצירות המופת הגדולות של היינריך בל, אחד מגדולי הסופרים הגרמניים, שאף זכה בפרס נובל לספרות.

עתה כעבור יובל שנים, החלטתי לשוב ולקרוא את היצירה.

האנס שניר הוא צעיר גרמני, המתפרנס למחייתו כמוקיון. רק כמוקיון, כשפניו צבועים בלבן, והוא על הבמה, הוא מרגיש אמיתי. שם הוא יכול להטיח בפני קהלו את האמת על צביעותם, ולהציב מראה כנגד פשעיה והעמדות הפנים המיופיפות של החברה הגרמנית בזמן, ואחרי מלה"ע השנייה (שגם באות לידי ביטוי בדמותה של אמו. אישה קרה, שבתוך הבית העשיר, היא נוהגת לארח במסיבות פאר "תרבותיות" את כל השמנה והסלתה של החברה הגרמנית, אבל, בה־בעת, מרעיבה את ילדיה, שמוצאים אוכל כמעט רק בבית השכנים, או במזנוני השפע שאימם מכינה לאורחיה).

חברתו, מארי, עזבה אותו לטובת בחור אחר בשם ציפפנר, ולטובת הכנסייה הקתולית וערכיה הנוקשים. עזיבתה, מערערת את יסודותיו, והוא מתקשה להשלים עם העובדה, שהיא באמת עזבה אותו מרצונה. הוא לא היה נשוי לה, אך הרגיש כבעלה, כי הוא לא באמת מכיר בהליכים הרשמיים, אלא פשוט באהבה. עכשיו, כשהיא נישאת לאחר, הוא חש, שהיא זו שמפרה את ערכי האהבה הקדושה, שהיא מבחינתו הנישואים האמיתיים.

לא היתה לו בעייה להתחתן איתה בכנסייה, אבל הוא לא היה מוכן להתחייב, בשום אופן, שילדיו יחונכו על ברכי הכנסייה הקתולית. לכאורה, נראה שהוא איש בלי אמונה. הוא לא חדל כל הזמן להשמיץ את הכנסייה. אבל עצם העיסוק שלו כל הזמן בעניין זה, מראה עד כמה הוא לא אדיש לאמונה וליופי שכן אפשר למצוא בדת. הוא לא יוצא כנגד אמונה של אדם, אלא כנגד הדרך, הלא־ישרה והדוֹגמות – הבלתי ניתנות לערעור – של הכנסייה הקתולית עצמה, שכופה על מאמיניה את דרכה המוחלטת.

לכן, למרות סלידתו מדרכיה של הכנסייה הקתולית, כשמארי מצטרפת אליו בהופעותיו ברחבי המדינה, הוא תמיד דואג באזורים הפרוטסטנטים, לחפש בשבילה כנסייה קתולית, כדי שתוכל להתפלל בדרכה שלה. "רק עכשיו תפסתי שאני עצמי הוא מי שהציע לה את האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה ואת ציפפנר כמקור לנחמה בזמנים שבהם היתה אכולת ספקות דתיים. הייתי הוגן בתכלית ביחס שלי אל הקתוליות, וזאת, בדיוק זאת היתה הטעות שלי. אבל הקתוליות של מארי היתה בעיני טבעית לה כל כך, שרציתי לעזור לה לשמור על הטבעיות הזאת. כשהיא האריכה לישון, הייתי מעיר אותה, כדי שלא תאחר לכנסייה."

ואכן בדרכו שלו, האמנותית, הוא כן בוחר ביופי ובאסתטיות של האמונה. "אמן תמיד נושא עמו את המוות, כמו שכומר טוב תמיד נושא עמו את ספר התפילות שלו". "…יותר מכול באמת הייתי רוצה לשיר את תפילת התחנונים מלורטו…" "אם הייתי שר באמת שירי תחינה ותפילות תחנונים, "טנטום ארגו" וכל הטקסטים האחרים שאהבתי כל כך לשיר ושהתאמנתי עליהם באמבטיה במשך שנים… זה היה יופי של גימיק, בערך כמו לצייר מדונות."

בדרכו חסרת הפשרות, הוא מטיח אמיתות בקהלו, ובכך הוא בעצם גוזר על עצמו נידוי מהופעות. הקהל מצפה למוקיון שיצחיק אותו, שישעשע אותו. אבל הוא רואה את הדברים אחרת: "כל העניין בקומדיה זה להציג לאנשים בצורה מופשטת מצבים שלקוחים ממציאות החיים הממשית שלהם עצמם". אבל לקהל צופיו קשה לעכל אותו ואת המראה שהוא מציב למולם, והם מפסיקים להזמין אותו להופעות.

הוא נשאר ללא כסף, ללא עבודה, ללא חברים, וללא אהובתו. הוא מנודה גם ממשפחתו, בשל העובדה, שהוא לא חוסך גם מהם את ההאשמות. על העליבות שבה גדל עם אחיו ואחותו, בבית שהיה אחד מהבתים הכי־עשירים, אבל לא אכלו לשובע, ולא קיבלו אהבה. הוא כם  לא יכול לסלוח להוריו על ששלחו את אחותו בת השש־עשרה למשמר אזרחי, בתקופת המלחמה, ושם היא נהרגה. ולכן, גם כשאביו מופיע פתאום בביתו, כששניר פצוע ברגלו, ושבור גם מבחינה כלכלית ונפשית, הוא לא מוכן לקבל כסף, אלא מטיח באביו את האמת המרה של חייו.

וכך כותב עליו המתרגם, חנן אלשטיין, באחרית דבר: "דמות המוקיון מבטאת טיפוס של אינדיבידואל פעיל השומר על רוחו החופשית ועצמאותו כנגד תביעות החברה, ומוכן לשלם על כך מחיר אישי כבד. מוקיון בכל ישותו, בנפשו כמו במשלח ידו, הגיבור לובש כמה פנים ביחסו העצמי: הוא שולט בגורלו ובה בעתה מתענג על תפקידו כקדוש מעונה הדחוי מהחברה."

זו יצירה עזת רושם, שכולה מסע אל נפשו של אדם, נון־קונפורמיסט, אל מול חברה שלמה. אהבתי. גם בקריאה מחודשת זו.