'המזוודה של גברת סינקלייר' מאת: לואיז וולטרס; מאנגלית: איריס ברעם

קצת רוטנת. ולא על הספר שלפניי, חלילה. הרטינה שלי מתייחסת לנוהג, שכל־כך נפוץ כיום, של הסופרים לדלג בחופשיות בין שתיים־שלוש תקופות באותו הספר. קדימה ואחורה, לפעמים פרק כאן ופרק שם, וחוזר חלילה. ואפילו לא בפלש־בק של אותו הגיבור. בדרך כלל מדובר בגיבורים שונים מתקופות שונות, ממקומות שונים, שכמובן הקורא לומד להבין מה הקשר ביניהם. ולי, בגילי, מתחיל כבר קצת להיות קשה, המעבר הזה. בכל פעם צריכה לעשות סוויץ' בראש, ולהיזכר במה מדובר בסיפור השני. להעביר את המתג מגיבור אחד למשנהו, ולהתרחשויות סביבו. זה בהחלט אתגר לזיכרון. קצת כמו לקרוא שני ספרים במקביל. כשבסופו של דבר, ה"ספרים" מתאחדים.

טוב, אז אחרי שגמרתי לרטון. אני רוצה להתייחס לספר היפה והמעניין הזה שנקרא 'המזוודה של גברת סינקלייר'.

רוברטה פייטריקובסקי עובדת בחנות הספרים 'ישן וחדש' של פיליפ. מקום עבודה שהיא מחבבת מאד, ובעל חנות, איתו היא מסתדרת היטב. אביה חולה מאד. אך משתדל לתפקד ולא להיות לעול עליה. סבתה, דורותיאה פייטריקובסקי, בת ה-110, נמצאת בדיור מוגן. לעיתים היא מזהה את נכדתה היקרה, ולעיתים – לא.

יום אחד מגיע אביה של רוברטה לחנות הספרים, שבה היא עובדת, ומוסר לה מזוודה ישנה של סבתה, ובה כעשרים ספרים, שהיו בביתה של הסבתא. כשרוברטה בודקת את הספרים, היא מגלה, בתוך אחד מהם, מכתב, שמפתיע אותה מאד. המכתב מופנה אל דורותיאה, שהיא סבתה, והכותב הוא סבה, יאן פייטריקובסקי, אותו לא הספיקה להכיר, שכן נהרג במלחמת העולם השנייה, בהגנה על לונדון בתקופת הבליץ.

הדבר הראשון שמתמיה אותה הוא העובדה, שהמכתב נכתב בשנת 1941. רוברטה יודעת שהבליץ על לונדון היה ב-1940, כך שהיא לא מבינה כיצד יכול היה סבה לכתוב לסבתה מכתב, בזמן שידוע לה, שהוא כבר לא היה בין החיים.

הדבר השני שמתמיה אותה, מתייחס לתוכן המכתב. יאן כותב לדורותיאה, שהוא מאד אוהב אותה, אבל בעקבות מה שעשתה לאם ולבנה, שאינו מכובד, הוא לא יוכל לחזור אליה, למרות שקיווה לחיות את חייו כבעלה, עם תום המלחמה. רוברטה יודעת שסבה וסבתה חיו באושר, עם כי לתקופה קצרה, ולכן אין היא מבינה את דבריו, שמהם ניתן להבין, שמעולם לא נישאו. הרי סבתה נושאת את שם משפחתו.

עוד לא מובנים לה עניין האשה ובנה, המוזכרים במכתב, וגם – מדוע על המזוודה כתוב ד. סינקלייר, כשזה אינו שם משפחתה של הסבתא. האם המזוודה הייתה שייכת קודם למישהי אחרת?

רוברטה תוהה מה עליה לעשות. האם ראוי שתחשוף את הסודות? האם יש לה את מי לשאול? האם סודותיה של סבתה, יְשַׁנּוּ את כל מה שהיא יודעת על משפחתה? האם תצליח להבין את מה שעבר על דורותיאה בתקופת המלחמה? בתקופה שבה אנשים נוהגים בדרך, שאולי לא היו נוהגים, אלמלא המלחמה. כפי שכותב יאן במכתבו: "בימות מלחמה אנשים נתפסים לייאוש. אנחנו עושים דברים שאינם אופייניים לנו."

סיפור אהבתם של דורותיאה ויאן נפתח בדרמה גדולה בתקופה של מלחמת העולם השנייה. דורותיאה הכובסת מרגישה שמשהו משונה קורה בחוץ "ואז שמעה זמזום, מין גרגור נמוך מעורב בקולות שקשוק וחרחור, ככלב מאוים. כמעט מיד הבחינה בו, במטוס ההוריקן שהתפתל בלולאות בשמים. לא ייתכן שהוא נוחת במהירות כזו… לבה החל להלום במהירות, הדם עלה לראשה ובגרונה היה מחנק… הטייס נקלע למצוקה… זה היה טוב. מתאים. בדיוק שנה מהיום שבו איבדה את סידני. סידני המסכן. היא צריכה להצטרף אליו… לימים יספרו ויגידו שדורותי סינקלייר הייתה גיבורה בניסיונה להציל את חייו של טייס הוריקן הצעיר, שצלל אל מותו בשדה "הדונם הארוך"… אישה אמיצה ועזת נפש, יאמרו, שלא חשבה לרגע על הביטחון שלה עצמה… דורותי ידעה שזה לא כך...".

זמן קצר לאחר הדרמה הזו, כשהיא מתאוששת מפצעים קלים שנגרמו לה מריצתה אל המטוס, מגיע אליה אורח: "גברת סינקלייר?" אמר האיש שעמד בפתח במבטא זר בולט, שדורותי ניחשה שהוא מבטא פולני. מאחורי רגליו הוא אחז זר גדול של פרחים שאסף מהגדרות החיות וניסה להסתיר. "כן?" אמרה דורותי. היא נשמעה רשמית ונוקשה. כמו אמה, קלטה בזעזוע. "אני מפקד הטייסת יאן פייטריקובסקי," אמר האיש בנימה שלפיה אפשר היה לנחש שהוא מצפה שדורותי תכיר את השם, ואז, בסדרת תנועות מהירות, נטל את כף ידה, נשק לה, שחרר אותה, ובהינף יד חגיגי הגיש לה את הפרחים."

כשמישהי מקבלת פרחים מגבר זר, היא יכולה להבין משהו על האיש ועל ליבו. גם כשפותחים מזוודה, מגלים משהו על בעל המזוודה ועל ליבו. המזוודה של דורותיאה היתה מלאה בסודות, מלאה בעברה, ובאהבותיה האבודות. מה שהיה כלוא –  ישתחרר, עם פתיחתה, וישחרר את הנפשות הפועלות לחופשי.