שירה-ספרות-מחקר-מוזיאולוגיה

האתר של ד"ר רותי קלמן

'המרחב של סוקולוב' מאת: ליאון דה וינטר; מהולנדית: איתמר פרת

כתבה: ד"ר רותי קלמן

את הספר 'המרחב של סוקולוב' ניתן לקרוא גם כספר הגות. שכן בנבכי העלילה – שבמרכזה חברות רבת שנים שתעמוד במבחן בין ד"ר סשה (אלכסנדר) סוקולוב, יהודי שעלה לישראל מברית־המועצות לבין חברו זה עשרים ושמונה שנים, לב לז'אווה סרגייביץ' – מועלים קונפליקטים רבים. בין מוסר לשחיתות; בין מדע לדת; בין להיוולד יהודי, לבין הבחירה לחיות כיהודי; בין להגיע לארץ כברירת מחדל, לבין לבחור בארץ מתוך ציונות.

שני החברים מייצגים דבר והיפוכו. לב לז'אווה, הוא בן למשפחה מאפיונרית, חצי-יהודית, שבאו לרוסיה מגרוזיה. הוא מאתגר עצמו עד הקצה, מבלי לעשות שום חשבון של מצפון, נאמנות ומוסר. סשה סוקולוב, הוא בן לשושלת רבנית גדולה, אך הוא למד שהוא יהודי רק בגיל עשר. לא נימול, והכתובה של הוריו מוסתרת מאחורי תמונת נוף בסלון. אותו מנחים מצפונו, יושרו ונאמנותו. בשל כך הוא ינסה תמיד לדחות הצעות, שיכולות לשפר את תנאי חייו, ובלבד שיעמוד בסטנדרטים שהציב לעצמו.

"אי-השקט, השאלות הטורדות שמעשיו ומחדליו של לב עוררו אצל סוקולוב תמיד באו על פתרונם בנאמנות ובאמון. לב נואם מן הבמה וסוקולוב בא ומפרש. צמד מתפקד, לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב ולא לשווא זה לזה ידיד. לב היה נחוץ לסוקולוב מפני שמול לב היה יכול להציג ולפרוש את העקרונות שהדריכו את חייו. סוקולוב היה נחוץ ללב כדי להדגים בפני סוקולוב את עליונותה של אישיותו המתחצפת." "מה הבעייה שלך עם יושר?" ישאל סוקולוב, ולב ישיב "מה הבעיה שלך עם רמאות?" הוויכוחים – שיתעוררו בגלל השוני העצום והמהותי שביניהם – עוד יגלשו למעשים, שלא ייאמנו.

כשעוד היה בברית־המועצות – לאחר שהצטיין בלימודים, כמו לב, וסיים בהצטיינות דוקטורט במטלורגיה על "עייפות מתכות בחללים של ואקום" – מתקבל סוקולוב למרכז החלל בקלינינגרד. יחד עם חברו לב, הם עובדים על פרוייקט החללית אוקטיאבר במשך ארבע שנים. אולם ביום הניסוי, החללית מתרסקת על כַּן השיגור. שני הקוסמונאוטים שהיו בה מוצאים את מותם.

כל העובדים על הפרוייקט שנכשל – נחקרים, ואפילו נבדק חשד, שהייתה חבלה באוקטיאבר. אולם לא נמצאו הוכחות לכך. מי שהיה אחראי על הפרויקט היה לב. אירנה אשתו של סוקולוב, מספרת בחקירות על חשדותיה כלפי לב. שכן היה לו רומן, בין השאר, עם אשתו של אחד הקוסמונאוטים שנהרגו, והיא חושדת שהוא מסוגל היה לחבל בחללית כדי להרוג את הבעל.

לב אינו יודע מי החשיד אותו, אבל פרטים שאמר לסוקולוב בלבד (שסיפר לאשתו), גורמים לו להאמין שחברו הלשין עליו. סוקולוב אינו מגלה לו, שאירנה היא זו שסיפרה בחקירות על הרומן, ומתעקש שלא בגד בלב. אבל זו הפעם האחרונה שהם מדברים בברית־המועצות. לז'אווה פונה למזרח, וסוקולוב – לדרום. הוא רב עם אשתו בגלל לב ומאבד אותה ואת בתו. מוצא עצמו ללא עבודה, וללא המשפחה, ומתמכר לאלכוהול.

כשאמו, על סף מותה, תדחוף אותו לעלות לישראל, הוא יעלה לארץ. אך עם כל השכלתו, מוחו החד, והקריירה המרשימה שעמדה מאחוריו, הוא לא מצליח למצוא עבודה במקצועו. הוא בקושי מצליח לעבוד כמטאטא רחובות בתל־אביב, שכן השתייה בלילות גורמת לו לְאַחֵר לעבודה שוב ושוב.

באחד הימים, כשהוא מטאטא ברחוב אצ"ל שבתל אביב, הוא רואה איש הדור למראה יוצא ממסעדה. בעוד סוקולוב מביט בו, ותוהה לאופיו של אותו אדם, מופיע לפתע אדם נוסף. בידו אקדח, והוא מכוונו אל הזר הראשון. נשמעת ירייה והאיש המהודר נופל ארצה, מתבוסס בדמו.

"כשהסיט את מבטו מן המת אל היורה, נוכח שהאיש ראה אותו. מבטיהם נפגשו, ומייד החל האיש לנוע. הוא הסתער לעבר סוקולוב. סוקולוב ניצב על עומדו, מחזיק במקל המטאטא כאילו יש בחפץ כדי להעניק ביטחון לאוחז. הוא שאל את עצמו אם אמנם זה המראה האחרון שהוא רואה עלי אדמות, מעשה רצח, האינוס הסופני של כבוד אדם… הרוצח נעמד עכשיו לפניו, מצידה השני של עגלת הניקיון, וְכִוֵּן את נִשְׁקוֹ אל ראש הילד של סוקולוב. הם הביטו זה בעיניו של זה." ואז סוקולוב אומר לו ברוסית: "יָא נִיצֶ'בוֹ ניֶה וִידִיל" . לא ראיתי שום דבר."

למרבה ההפתעה נראים לו פניו של הרוצח, כפני חברו לב, שעקבותיו אבדו חמש שנים קודם לכן, לאחר אסון האוקטיאבר. "ליובקה?" הוא שואל המום. "האיש הביט בו בעיניים גדולות, מופתע ומבוהל. האקדח רעד בידו וסוקולוב ראה כיצד הוא מתלבט, ומנסה להיחלץ ממבוכתו. אז פסע ועבר את סוקולוב וצעד אל תוך רחוב רוני… סוקולוב נותר על עומדו… לא העז להסתובב…" הוא חש שכנראה דעתו נטרפה "לא ייתכן שהאיש הוא ליובקה. לא ייתכן שעיניו חזו ברצח. לא ייתכן שכאן הוא עומד, סשה סוקולוב, מטאטא רחובות בתל־אביב."

סוקולוב ממהר לברוח מהמקום. הוא מנסה להימנע מחקירות, מהן הוא פוחד מאז שהיה בן עשר ונודע לו שהוריו הם יהודים בסתר. הוא נמלט לביתו, ומתמכר לבקבוקי הוודקה. "האיש שסוקולוב ראה ברחוב אצ"ל היה צלמו ודמותו של לב. צא וחשוב מהי ההסתברות שהוא ולב ייפגשו באקראי ברחוב אצ"ל פינת רוני, ותמצא כי זו ההסתברות שעובר־אורח ברחוב דיזנגוף ייקטל ממכת מטאוריט. הכל אפשרי, אבל אם אינו רוצה שמוחו המורעל מוודקה יטריף עליו את דעתו, עליו לדחות כל אפשרות של דמיון בין לב לבין הרוצח."

וזה מה שהוא עושה. כשהחוקר כץ מוצא אותו – בעקבות עד ראייה נוסף לרצח – הוא טוען שלא ראה טוב, שהיה בהלם. מתעקש, מתוך נאמנות, לא לחשוף את הדמיון בין הרוצח לבין חברו. החוקר יניח לו בשלב זה, אך ישוב ויופיע מפעם לפעם.

השיכרות גורמת לסוקולוב לאבד את מקום עבודתו. הוא מגביר את כמויות השתייה בשארית כספו. מתבוסס באלכוהול, ומאבד כל תחושת מציאות. "סוקולוב שב מפינה רחוקה של היקום… הזמן שם הפך לבו־זמני. סוקולוב ריחף שם בתוך כל מה שראה בחייו מקודם, והוא התבונן אל מי שהיה בתור תינוק, כנער בית-ספר, כבעל, וגם בהוריו היה יכול להתבונן… המסע בחלל נמוג לאיטו כאשר נולדה בהכרתו המחשבה הלא-נתפסת שהוא שוכב בחדרו בתל-אביב, שיכור זה שלושה ימים…"

ובתוך התהום הזו שבתוכה הוא שוקע בחדרו, מופיע לפתע חברו לב. מאושש אותו. מוציא אותו מהאלכוהול. מספר לו שהוא בארץ. שהוא עשיר מאד, אם כי לא כל עסקיו חוקיים. לב מציע לו משכורת שמנה; דירה; חופש פעולה; להיות ממונה על פרוייקט חדש שלו, מפעל לייצור נשק ביהודה ושומרון; וכן, להיות מורשה חתימה ושותף שווה בעסקיו. כשסוקולוב מגשש לדעת אם לב הוא שֶׁיָּרָה באותו היום, לב מתכחש לסיפור, ולסוקולוב נוח להאמין לו.

סוקולוב מסתייג מהעסקים הלא־חוקיים, ולב אומר: "הלכתי לחפש אותך בגלל הגעגועים. בגלל אז, שנינו ביחד, וכל מה שהיה שייך לזה… אבל עכשיו אתה יושב פה, ומתנהג כאילו אני פושע מלוכלך ואתה בערך מי שהמציא לבדו את עשרת הדיברות…"

סוקולוב תוהה אם ליישר קו עם חברו, כשכל התנהגותו של זה, אינה עומדת בקנה ישר עם אף אחד מעקרונותיו של סוקולוב. "לב מעולם לא שם קצוץ על כללים של מה נאה ומה יאה. לב התביית על מטרותיו בלי ספקות והיסוסים כלשהם, מודרך אך ורק על ידי כללי ההיגיון הגמישים שיצר לו, מערכות היגוי שיש בהן תועלת כל עוד הן תומכות בהתנהגותו. לב הצהיר שיש לו משיכה אל המיסטיקה. האם ניתן ליישב זאת עם פרגמטיזם רדיקאלי?"

מי שמעמידה אותו על הצד השפוי, הנכון, ומושכת אותו ליהדות ולציונות ואפילו לעבור מילה כירורגית, היא טניה. יהודייה. אלמנה ומתרגמת במקצועה. היא מגיעה, עם בתה הקטנה, נינה, להתגורר כשכנה של סוקולוב בתל-אביב.

בניגוד אליו היא מלאת חדווה ציונית ויהודית "זאת ישראל," אמרה טניה נרגשת, וזרקה בו מבט מודאג. "זאת ארץ יהודית. הרי אתה יהודי, לא?" "כן, כמובן," אמר חביב ככל האפשר…" "רק תאר לך, פה מסביבנו יושבים רק יהודים! יהודים! וגם מותר להם להגיד את זה בקול רם! אנחנו יהודים! הם יכולים להכריז על זה בקול רם,  ואף אחד לא יעשה להם כלום. כל קיר פה הוא קיר יהודי, אנחנו יושבים על מרפסת יהודית…"

היא מציינת בפניו, שבאוקראינה התייחסו ליהודים כאל סוג ב', וקשה היה שם להיות יהודי. הוא מגיב: "מעולם לא היו לי בעיות עם משהו," והיא שואלת: "אם כך, מה אתה עושה פה?" "רציתי לצאת משם." הוא עונה "זאת בחירה שלילית," היא  פוסלת. "מדוע?" הוא שואל "כי אתה לא בחרת בעד ישראל, אלא נגד ברית המועצות." "זה משנה?" "ארץ יהודית. זאת ארץ יהודית. פה זה לא אמריקה." "סשה! אתה מדבר כמו אנטי-ציוני!" "לא," ענה, מבולבל, "לא, אבל האם חייב אדם להיות ציוני בשביל לחיות פה?" "נחוצות לך ריאות בשביל לנשום? עיניים בשביל לראות? בוודאי שאתה חייב, סשה." היא נרגעה עכשיו משהבינה כי תשובותיו של סוקולוב נובעות מחוסר ידע, ולא מתוך התנגדות לרעיון הציוני…"

גם הוא מבין שאינו יודע דבר על האידיאה הציונית. אלא רק על הרעיון שליהודים יש זכות לארץ משל עצמם, והוא לא לגמרי מצליח להשתלב בארץ היהודים הזו, שעכשיו היא ארצו.

טניה, לעומת זאת, חשה, שכאן, בארץ היהודית המופלאה הזו, האפשרויות הן בלתי מוגבלות. "אני יכולה ללמד. ואם לא אז אלך לעבוד בקיבוץ, בחקלאות. אני רוצה לעשות כל דבר שטוב בשביל הארץ. "טוב בשביל הארץ שאת כאן." הוא אומר, וכשהיא מחייכת בתגובה – סוקולוב מתאהב. "מרוב שמחה החסיר ליבו פעימה. האם הוא זה שאמר את זה? האם הוא זה שנקט לשון חיזור וגנוני חן?"

הספר מעניין ומעורר מחשבה. ומה שהכי הדהים אותי בספר, הוא העובדה, שהסופר, ליאון דה וינטר, הוא בכלל הולנדי. לא ישראלי שורשי, לא תל־אביבי, ואף לא עולה חדש מברית המועצות. דה וינטר הוא בן לניצולי שואה ולמשפחה חרדית, והוא אחד הקולות הבולטים והבודדים באירופה, שממשיך להגן על ישראל בתודעה העולמית ובהולנד, שכבר פחות נחשבת כידידת ישראל.

אין ספק, שדה וינטר מיטיב להבין בנבכי היהדות, על פלגיה וזרמיה, ואת ההוויה הישראלית, על מהמורותיה והישגיה. הוא מצליח באותנטיות רבה לתאר את הבעיות בארץ, את השפה, את הרחובות בתל-אביב, את תחושת העולים החדשים – כאן ושם; את המנהגים ואת המנטאליות.

שאפו!

כתבות מומלצות בשבילך

שיעורים בכימיה

'שיעורים בכימיה' מאת: בוני גרמוס ; מאנגלית: הדסה הנדלר כתבה: ד"ר רותי קלמן ערגה, חברתי, היתה צריכה מספר פעמים לדחוק בי לקרוא את הספר הזה. אני מודה. השם 'שיעורים בכימיה' לא עשה לי "את זה". אבל אני שמחה, שרק בגלל

קרא עוד »

שומר המגדלור

'שומר המגדלור' מאת: קמילה לקברג ; משוודית: יעל צובארי כתבה: ד"ר רותי קלמן מטס סוורין עבד במשך מספר שנים כמנהל התקציבים גם בעמותת 'עיר מקלט', שדואגת לנשים וילדים שצריכים מקלט מאלימות בבית. הוא עוזב את עבודתו זו, לאחר, שלדבריו, עבר

קרא עוד »

סופי הגדולה

'סופי הגדולה' מאת: ג'ורג'ט הייר ; תרגום אורטל אריכה כתבה: ד"ר רותי קלמן את הספר 'סופי הגדולה' קראתי בהנאה רבה. סופי סטנטון-לייסי, היא בתו של סר הוראס אומברסלי, דיפלומט בריטי, שמדלג בין ארצות רבות, ומבלה את רוב זמנו בין שועי

קרא עוד »

אמא וזהו

'אמא וזהו' מאת: יעל משעלי כתבה: ד"ר רותי קלמן כותרת הספר 'אמא וזהו' ודאי מרימה גבה אצל הקורא. שהרי שתי המילים האלה נשמעות כמעט כאוקסימורון. אמא לא יכולה לעולם להיות "וזהו", כאילו זה משהו קטן, פעוט, ולא משמעותי. אבל כמו

קרא עוד »

המרחב של סוקולוב

'המרחב של סוקולוב' מאת: ליאון דה וינטר; מהולנדית: איתמר פרת כתבה: ד"ר רותי קלמן את הספר 'המרחב של סוקולוב' ניתן לקרוא גם כספר הגות. שכן בנבכי העלילה – שבמרכזה חברות רבת שנים שתעמוד במבחן בין ד"ר סשה (אלכסנדר) סוקולוב, יהודי

קרא עוד »

רעה תחת השמש

'רעה תחת השמש' מאת: אגתה כריסטי; תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון כתבה: ד"ר רותי קלמן הרקול פוארו, הבלש הבלגי חד־המחשבה, הוא יציר־דימיונה של סופרת ספרי המתח, אגתה כריסטי. פוארו מככב בלא פחות מ-43 ספרים שכתבה כריסטי, והספר שלפנינו הוא אחד מהם.

קרא עוד »
נגישות