'המתכונים הסודיים של סופי' מאת סמנתה וראנט ; תרגום: שירי פינקמן

"מצאתי את הלב שלי במטבח. הקשר שלי עם אוכל היה מערכת היחסים האמיתית היחידה בחיי, ובלי החלומות שלי לא היה לי שום דבר. אריק ידע את זה. עכשיו הלב שלי התנפץ למיליארד רסיסים…"

אהבתה של סופי הצעירה לאוכל, התפתחה עוד מגיל צעיר. היא גדלה עם אם חד־הורית, שהיתה תלושה מהמציאות, ולא באמת טיפחה וטיפלה בבתה. אבל מגיל שבע ועד שלוש־עשרה, העוגן של חייה היה סבתה. בכל קיץ, היא היתה מגיעה אליה מניו-יורק לדרום-מערב צרפת, ושם פרחה. בעיקר במטבח.

"לפעמים היתה סבתא אודט קושרת לי מטפחת סביב העיניים, ועד מהרה ידעתי לזהות את כל הרכיבים על פי ריחם. גם החושים האחרים באו לעזרי – הראייה (הצלחות), הטעם (תענוגות הלא נודע), המישוש (מגע הדובדבן בכף היד) והשמיעה (רחש השום במחבת). "את ממש שפית," נהגה לומר. "יום אחד אני רוצה להיות בדיוק כמוך," אמרתי לה."

בגיל שלוש עשרה, הפרידה האם את הילדה מסבתה. היא לא רצתה יותר שום קשר עם הסבתא, או עם האנשים משמוואר, שבצרפת. המצב של האם מתדרדר, והילדה סופי, היא זו שמטפלת בה.

ואז, לאחר שאמה שמה קץ לחייה, היא מתחילה לדאוג לעצמה. היא למדה במכון קולינרי מכובד בניו יורק וסיימה בהצטיינות. היא החלה לעבוד במסעדת סנדוריון בניו־יורק של השף אושיי, שיש לו כבר שני כוכבי מישלן.  הם מחכים לפרסום התוצאות של מישלן, ובטוחים שיקבלו את הכוכב השלישי. אבל אז מתברר שמי שהיה בעבר בן זוגה, אריק, שהוא השף דה קוויזין של המקום, אבל פחות טוב ממנה, חותר – לא  רק תחת הצלחתה של המסעדה בה הוא עובד, אלא אף מכפיש את סופי, כמי שחיבלה במתכוניו של שף אושיי, הוסיפה תיבול משלה, ויצרה אוכל גרוע.

לא רק שהמסעדה לא מקבלת את הכוכב. אלא היא אף מאבדת אחד שכבר היה לה, ונשארת עם אחד. התחבולה מובילה לכעס עצום של השף, שמיד מפטר אותה, על סמך דבריו של אריק ועוד טבח ששיתף איתו פעולה. היא נזרקת מהדבר היקר לה ביותר, ובגלל אריק, מפרסמים עיתוני ניו יורק, שכישלון המסעדה היוקרתית, קרה בגללה. את השבועות הבאים היא מבלה ספונה בחדרה. מבויישת, זועמת וחסרת אונים.

מי שמנסה לעודד אותה, הוא חברה הטוב וולטר. היא עברה להתגורר בדירתו, כסיפור כיסוי שהיא ארוסתו, שכן לקח לו זמן להודות בפני אמו שהוא הומו. בדיוק במשבר הגדול הזה, מחליטים וולטר ורוברט, בן-זוגו, למסד את הקשר ביניהם, וסופי, שאוהבת אותם מאד, מנסה לשמוח בשבילם, אך היא שקועה עמוק בצערה, ובידיעה, שעולמה ושמה הטוב נחרבו. כל מאמצי השניים – להוציאה מהבית ולעודד אותה – עולים בתוהו.

ואז היא מקבלת הודעה שסבתה, שבצרפת, בבית חולים. סופי מרגישה אשמה, שהזניחה את סבתה בשנים האחרונות, בתוך מירוץ הקריירה הקולינרית שלה. היא דואגת לה, ומחליטה לנסוע לצרפת לסעוד את סבתה, ולנסות לגשר על המרחק שנוצר ביניהן.

רק עכשיו, כשהיא כבר בוגרת, היא תופסת שסבתה גרה בשאטו דה שאמוור, שהיא אחוזה גדולה מהמאה ה-18, עם סמל אצולה בצורת שפירית. בשאטו עשרות חדרים, שתי מסעדות, יקב, חממה גדולה לכל הירקות והתבלינים, ועוד. אורחים מזמינים מקום ומקבלים לינה, ארוחות גורמה, סדנאות כגון: טעימות יין, בציר ענבים בעונה, ירי בצלחות חרס או ציד ואפילו גינון.

ואז מסתבר לה, גם, שהסבתא שלה כבר זכתה בתואר "גראן שף". בהתחלה קשה לה למצוא את עצמה במקום הגדול והשוקק פעילות הזה. היא עדיין מתבוססת ברחמים עצמיים על מה שעוללו לה בניו יורק, וביטחונה העצמי נראה שהתפוגג מזמן – גם במקום הכי אהוב עליה, במטבח.

אבל האהבה שסבתה עוטפת אותה, הדאגה לשלומה, הצורך שמתגלה למלא את מקומה של סבתא אודט כשפית בהכנת סעודות לאורחים המגיעים, וחברוּת, שמוכיחה את עצמה בשעת משבר, מובילים אותה להבין ולהכיר מחדש את יכולותיה וכישרונה הקולינרי.

לאחר שמטוהר שמה בניו יורק, תצטרך סופי להחליט אם היא חוזרת למסעדתו של אושיי כשפית דה קוויזין, עם הכבוד הכרוך בכך, ובניו יורק האהובה עליה, או נשארת כשפית בשאטו שסבתה מורישה לה.

ספר על העצמה. ספר על אוכל לאניני טעם (כולל מספר מתכונים). ספר מהסוג שאני אוהבת.