'הקרוסלה האבודה מפרובנס' מאת: ג'ולייט בלקוול; מאנגלית: תומר בן-אהרון

פרובנס, צרפת. שאטו קלמן. 1901. ז'וזפין קלמן מביטה בפועלים העוסקים כבר מספר ימים בהרכבת הקרוסלה החדשה באחוזה. יידרשו עוד שבועיים עד חודש, כדי שהקרוסלה תהיה מוכנה. ז'וזפין היתה רוצה, שהעבודה תתארך הרבה יותר זמן. שכן יש לה ולשוליה של מסיה באיול, סוד משותף. והסוד הזה חייב להישמר.

אפילו עיניו החדות של בעלה, איב קלמן, שנוהג לקום מדי בוקר "כדי ללכוד את אור השחר בעדשת המצלמה שלו" אינן מגלות את הסוד, שרמזיו יגיעו אל תוך ארנב עץ קטן.

אוקלנד, קליפורניה. כיום. קיידי אן דרייק, צלמת צעירה, מתאבלת על מותה של מקסין, מי שאימצה אותה כבת, והתייחסה אליה בכבוד ובהכלה, כפי שמעולם לא קיבלה קודם לכן, מאף אחת ממשפחות האומנה הרבות שאליהן הגיעה בעבר. מקסין היתה זו, שאיפשרה לה ללמוד, להתקדם, ואפילו פינתה לה חדר בביתה, אותו הפכה קיידי לסטודיו לצילום.

עתה, לאחר מותה של מקסין, היא מבינה שתצטרך לעזוב את חדרה, ואת הסטודיו, ועדיין קשה לה לקלוט שנותרה בודדה בלא מקסין, שהיתה לה כאם.

החפץ היחיד שנותר לה ממנה, הוא גאס הארנב. "מקסין אמרה שגאס הוא פיסה מקורית מההיסטוריה של עולם הקרוסלות, עבודת יד של הפסל הצרפתי הנודע גוסטב באיול. מה שאומר שהוא שווה אלפי דולרים – אולי עשרות אלפים." אבל כשקיידי מביאה את גאס למומחה לעבודתו של באיול, הוא מצביע על מספר אלמנטים בפסל העץ, שאינם מאפיינים את עבודתו של הפסל הגדול, וקיידי מבינה שהיא נשארת בלי כלום. בלי בית. בלי סטודיו הצילום שלה. בלי עבודה. בלי כסף. בלי מקסין. ובלי התינוק שהפילה בהפלה טבעית.

ואז היא חוטפת במקרה מכה בבוהן רגלה מהספה, ובועטת ברפלקס בגאס. "ארנב העץ נפל על פינת שולחן גרניט קטן… "סליחה, סליחה, סליחה…" בושה פתאומית הציפה אותה. ככה היא היתה מתנהגת בילדותה. קיידי הלכה לטיפול, השתתפה בשיעורי מיינדפולנס וקראה עשרות ספרי עזרה עצמית כדי ללמוד איך להשקיט את הדחפים האלימים שלה. היא עצמה עיניים, נשמה עד ארבע, החזיקה את האוויר בריאותיה עד שבע ונשפה בשמונה, כמו שמקסין לימדה אותה. ואז היא הרימה את המצלמה שלה. דרך העדשה היא ראתה ביתר בהירות. זה עזר לה להתרכז, לשקוע בתוך עצמה ולהשתיק את העולם שבחוץ…. ועכשיו קיידי הבינה: משהו הסתתר בחלל הבטן של הארנב."

בתוך החבילה העטופה בבד ורוד, שהיא שולפת משרידי הארנב השבור, מוצאת קיידי תיבה יפהפיה. אין בה מטמון של תכשיטים או זהב, כפי שקיידי מקווה. אבל "מה שמצאה היה צילום סֶפְּיָה [בגוון חוּם – ר.ק] עתיק של אישה; צמה הדוקה של שיער חום כהה; ורד עץ מגולף להפליא; ומכתב בכתב יד מסוגנן. הדיו דהה לחום בהיר והכתב היה קשה לקריאה, אבל היא הצליחה להבין: "Je t'aime toujours, et encore. Souviens-toi de moi" "אוהב אותך תמיד, ועדיין," תרגמה קיידי בקול רם. "זכור אותי." או "זכרי אותי," הוסיפה לעצמה."

בצילום נראית אשה העומדת נוקשה מול קרוסלה. היא נראית צעירה. לבושה שמלה שחורה עם צווארון גבוה, ומעליה כרוך סינר עבודה נעדר־תחרה וכמעט ללא קישוט. חותמת הצלם, בפינה הימנית התחתונה, נושאת את השם: שאטו קלמן. האשה המצולמת, אינה לבושה כגבירת השאטו, שוודאי היתה טורחת ללבוש את מיטב מחלצותיה לצילום רשמי. קיידי תוהה מדוע צילמו משרתת, ואז החביאו את הצילום בתיבה עם מכתב אהבה.

קיידי תוהה לזהותו של מטמין החבילה, לזהותה של האשה שבצילום, ולסיבת ההטמנה. היא בוחנת בזכוכית המגדלת המקצועית שלה, את הפרטים המטושטשים של הקרוסלה. היא מזהה שני סוסים מגולפים, כרכרה וארנב, הדומה במקצת לגאס.

ואז מגיעה הצעה שמאפשרת לקיידי להתמודד עם האבל על מותה של מקסין, ולהתחיל דרך חדשה. אוליביה חברתה, היא זו שמשתדלת למענה בהוצאת אדיסון אווניו, הוצאה קטנה מסן פרנסיסקו. ההוצאה מציעה לקיידי חוזה לספר צילומים של קרוסלות פריזאיות. קיידי נענית, ומלבד קרוסלות פריזאיות יפהפיות, ישנות וחדשות, היא מגיעה לשאטו קלמן. בתוך כך, היא תגלה את התעלומה של גאס הארנב, ותתוודע לדמויות מעניינות נוספות הקשורות זו לזו, כמו: פבריס קלמן, פולט, ז'אן פול, ג'וני, ז'וזפין, ומאל, וגם – לקרוסלה אחת ישנה.