'השושנה האחרונה של שנגחאי' מאת וויינה דיי רנדל ; מאנגלית: צילה אלעזר

השנה היא 1940. מלחמת העולם השנייה מורגשת גם בסין, הנתונה תחת כיבושה של יפן, ממדינות הציר. עם זאת, עדיין אפשר בשלב זה להימלט אליה. אלפי פליטים יהודים מבקשים מקלט בשנגחאי הגדולה, שלכאורה מתנהלת כרגיל. אבל הכיבוש מורגש בכל פינה. רבים מהתושבים מאבדים את בתיהם בעיר העתיקה. בתי החולים מאויישים בנשים ובחיילים מיפן, ומלבד נוכחותם המאיימת של היפנים, בכל מקום, והלאמת רכושם של המקומיים, יש גם מחסור באוכל ובמשקאות מורגשים מאד.

איי שאו, בת למשפחה סינית עשירה, היא אשת עסקים צעירה ובעלת מועדון לילה בשגנחאי. היא מסתכלת על בקבוקי המשקה האחרונים שלה, ומבינה שהיא צריכה למצוא פיתרון ללקוחותיה. מלבד המחסור במשקאות, היא מרגישה, לראשונה בחייה, גם במחסור כספי. שכן גם חשבונותיה הולאמו בידי היפנים, והיא נותרה חסרת כל.

בלית ברירה, מבינה איי, שעליה לפנות למתחרה, יהודי בריטי עשיר מאד בשם ששון, שבבעלותו נמצא בין השאר המלון המפואר ביותר של שנגחאי, שממוקם באזור ההתיישבות הבינלאומית.

כשהיא צועדת ממכוניתה, אל המלון של המתחרה – עם פנים מכוסות בצעיף וראש מורכן, כשהיא מקווה שאיש לא יזהה אותה – היא עדה למחזה מחריד. ג'יפ צבאי יפני מתנגש ברוכב אופניים מקומי. היפני יורד מהרכב, מחייך אל הרוכב הפצוע, ויורה בראשו.

מזועזעת, היא מחישה את צעדיה וממהרת להיכנס למלון. "באנחת רווחה הסרתי את הצעיף מהפנים וגמאתי בעיני את השטיחים הפרסיים העשירים, את רצפת השיש בוהקת, את ספות העור, את זרי הוורדים והציפורנים הרעננים באגרטלים כחולים גבוהים. אהבתי את המלון הזה. לפני המלחמה נהגתי להתפנק מדי פעם בהזמנת הסוויטה היעקובינית, אחת הסוויטות המפוארות שעוצבו בסגנון צרפתי ייחודי."

הזרים שבלובי המלון מביטים בה בזעף ונראים כעוסים. היא מבינה שבהיותה האורחת הסינית היחידה בלובי, היא מהווה מטרד עבורם. היא מתכננת לשבת בכורסה הקרובה למעלית, כדי שתראה את ששון כשיירד אליה, כפי שקבעו. אבל אז היא שומעת מלמול באנגלית: "הכניסה למלון זה אסורה לכלבים ולסינים." ומיד נזרק לעברה בקבוק ופוגע בראשה. "פרץ אלים של צחוק התנפץ באוזני. נתקפתי סחרחורת, אבל הצלחתי לראות שבלובי המעוצב והמואר הכול מתנהל כרגיל ואיש אינו נראה מוטרד מהמתרחש…" היא מחליטה לוותר על פגישתה, ולברוח מהמקום. אך עקביה נתקלים בזכוכית המנופצת, והיא נופלת.

באותו רגע, מתרחשת פגישה גורלית. "הרשי לי לעזור לך," אמר איש לידי. ידו היתה מושטת – יד מכוערת, עם מפרקים מסוקסים, זרת מעוקלת כלפי מעלה כמו סימן שאלה ורשת של צלקות משוננות ארוכות ומפותלות כמו נחשים על גבה. אבל הייתי אסירת תודה על עזרתו והרשיתי לו לעזור לי לקום… הוא הרחיק אותי משברי הזכוכית, מהפרחחים הנוהמים, ונחפז לצאת דרך הדלת המסתובבת… הוא היה צעיר, גבוה ורזה אך שרירי, לבוש במקטורן בכפתור כפול עם דשים מקומטים, שום שעון זהב וגם לא ענק – הוא לא נמנה עם סוג האנשים שנהגתי להתרועע בחברתם… היו לו עיניים כאלה – בגוון מדהים של כחול."

לזר הלבן קוראים ארנסט רייזמן. והוא יהודי, שנמלט מגרמניה הנאצית ומבקש לפתוח דף חדש בשנגחאי. אך כל ניסיונותיו למצוא עבודה כפסנתרן, נתקלים בדחייה בשל היותו פליט, ולאו דווקא בשל היותו יהודי, שכן שנגחאי מוצפת בפליטי מלחמה. כשיגיע לפתחו של בר המלון של ששון, הוא יבקש עבודה, ייענה בשלילה, ורק ייבקש לנגן בתמורה לכוס שתייה. ששון נענה לבקשתו. והוא מנגן שופן. איי – הנמצאת שם בשיחה עסקית עם ששון – נהנית, ומבקשת שינגן לה שיר ג'אז שנגחאי שהיא אוהבת בשם: "השושנה האחרונה של שנגחאי". היא מזמזמת לו את המנגינה ואת המילים שתהיינה משמעותיות במיוחד בהמשך "יש אהבה שמכה כברק; היא מסנוורת, אך גם פוקחת את העיניים לראות את העולם מנקודת מבט חדשה".את השיר הזה, שהיה באמת ידוע במועדוני הג'אז באותה התקופה, הלחינו באק קלייטון והמלחין הסיני לי אינהואי.

הרבה תהפוכות יעברו על איי וארנסט, שזמן מה יהיה הפסנתרן במועדון הלילה של איי, מה שיוביל לנסיקתו של מועדון הלילה. גלגולים רבים הם יעברו. ביחד ולחוד, והרבה מהמורות יעמדו בדרכם של זוג האוהבים, שאהבתם הייתה כברק. אם בשל המלחמה, ואם בשל התנגדות משפחתה לקשר שביניהם, בעיקר בשל אירוסיה לצ'נג, אליו אירסו אותה הוריה עוד בילדותה, אך גם בשל היותו של ארנסט זר, יהודי, פליט ומחוסר־כל.  

ארבעים שנה לאחר־מכן, יתרחש מפגש מיוחד, שישחזר את כל שעברו, ויחשוף תגלית מפתיעה.

הספר 'השושנה האחרונה של שנגחאי' אינו רק רומן יפהפה ומרתק, אלא גם חושף בפני הקוראים אזור מלחמה פחות מוכר. זה שבסין. ומה עבר על שנגחאי, על תושביה המקומיים, ועל הלאומים השונים, ששהו בה באותה עת – אם לצורך עסקים, ואם כמקום מקלט, בעיקר ליהודים.