'חשבתי על זה הרבהּ' מאת טלי וישנה

ברקע של עלילת הספר 'חשבתי על זה הרבה' מהדהדות מילות שירה של לאה גולדברג 'משירי הבן האובד', שאף מוזכרות במפורש. הבן, בשירה של גולדברג, חטא לאביו ולמשפחה ועזב את הבית (מקביל גם למוטיב הבן האובד בנצרות –  בבשורה על־פי לוקס).

בשלב מסויים, יבין הבן, שהוא צריך לחזור: "ובדרך אמרה לו האבן: פעמיך כבדו כל כך. האתה – אמרה לו האבן – תחזור לביתך הנשכח?" איך מגיבים בני המשפחה, המסבים אל השולחן, לאובדנו הפיזי והרוחני של הבן בשירה של גולדברג?

"אמרה האחות: "חמישה אנחנו."

"נשב ונסעד. – אמר האח.

אמרה הכלה: "השולחן ערכנו."

אמר האב: "כי יאה לנו כך."

והאם דומם הסכין נטלה

לחמש פרוסות פרסה החלה."

הם חמישה. בלי הבן. האם גם האם משתפת פעולה בהיעדרו של הבן? במהותה היא אינה יכולה לעשות זאת. תפקידה הוא לפשר ולסלוח מלכתחילה. אז איך אפשר להסביר את חמש הפרוסות, אם-כך, שלכאורה מייתרות את הבן ומשאירות את הבן מחוץ לשולחן? כשקוראים את הבית הבא, מבינים:

"אכלה האחות את פתה כזית.

ביין טבל את פתו האח,

שיבחה הכלה את עקרת-הבית,

אכל האב ונאנח.

אז קמה האם, הכלים אספה

ותפתח את הדלת לסופה."

האחות, כואבת את המצב, ואת חסרונו של אחיה, ואוכלת רק מעט. האח אוכל כראוי. הכלה אכלה, כנראה, כי היא טורחת לשבח את עקרת הבית, והאב אוכל עם מועקה בלב, כי הוא נאנח. ברור שהוא חושב על בנו. והאם? היא קמה בלי לאכול, כי הפת החמישית מיועדת בעצם לבנה, ולא לעצמה.

ובחזרה לספרה של טלי וישנה. במרכזה של העלילה, הנסובה על יחסים בתוך המשפחה, כמו בשירה של גולדברג, ניצבת דמותה של שירה. המצטיינת במתמטיקה, אך מתלבטת אם לפתח קריירה אקדמית, או לא, ובעיקר, יחסיה עם בני משפחתה: יהודה, אביה האינטלקטואל הדתי, שהוא פרופ' באוניברסיטה; בעלה, עמיחי, שהוא  רופא בכיר בבית החולים; ואחיה, איתי, שאחרי פיגוע, שממנו ניצלו הוא והאב, הוא נותר, לא רק עם רסיסים במצחו, אלא גם עם פגיעה קוגניטיבית כלשהי, שמונעת ממנו להמשיך ולהיות מצטיין בלימודים, כפי שהיה, ומונעת ממנו להתמיד בכל עבודה שהיא.  

הפגיעה כנראה גם גורמת לו לזרוק הערות משונות, מביכות את הסביבה, ושטותיות, שלמרבה האירוניה, מלוות בדרך כלל במילים: "חשבתי על זה הרבה". התנהגותו של איתי מרתיחה את אביו, שבמידה רבה דומה לו בעקשנותו. אך ברור שמעבר למריבות הבלתי פוסקות –  שניהם אוהבים מאד זה את זה. איתי היה רוצה שאביו ייקבל אותו כפי שהוא עכשיו. קצת פגום. שונה, ובכל זאת בנו, שזקוק מאד לאישורו של האב, למרות דרכיו השונות.

 "איתי מחא כפים. "עכשיו תורי," הוא אמר. הוא נעמד על הספה. הושיט את ידו האוחזת במחזה בתנועה תיאטרלית, וקרא: "אבא, אני הנני מן הסוג של תריסר בפרוטה… אין אני מנהיג של בני אדם… אין אני שווה אלא דולר לשעה. ניסיתי להעלות את השער בשבע מדינות בארץ הזאת ולא עלתה בידי! דולר לשעה! הירדת לסוף דעתי? שוב אין אני מביא פרסים הביתה. ואתה תחדל מעתה לצפות ממני שאביאם הביתה!" האב לא מוכן לקבל את זה: "רשמתי אותך ללימודים ב'שערי משפט', הוא אומר לו בפסקנות, ואיתי מתרעם "אתה בכלל מקשיב לי?… אני לא איתי של פעם. אני לא הילד שזוכה בפרסים ומצטיין בהכול. אני בקושי מסוגל לחשב את לוח הכפל. אני לא זוכר מה שאני קורא. כדי להבין הצגה אני צריך לקרוא את הטקסט מראש… אני לא יכול לשבת במקום אחד יותר מרבע שעה. לימודי משפטים!"

לאב קשה לקבל את זה. שניהם אינם מפסיקים להתווכח, וההחלטה של איתי – לא לבחור בהמשך לימודים אקדמיים; להוריד את הכיפה מראשו, ולא להתעמק בתורה ובספרים – מעציבה מאד את האב, שמנסה לכפות עליו את אמונתו וערכיו.

כשאימה של שירה עוד היתה בחיים, היא היתה מצליחה להרגיע ביניהם. כמו האם בשירה של גולדברג. אך כשהאם הולכת לעולמה, שירה נקרעת בין הרבים. היא רוצה לתפוס את מקומה של האם, כמגשרת. אך לא יודעת איך.

בהמשך יתברר לשירה, שקודם כל היא צריכה לפתור כמה עניינים הקשורים לעצמה. ואז להבין, שחופש הבחירה, של האח, של האב, של בעלה, ושלה עצמה, אינו תלוי באחרים, אלא בהחלטות אישיות. שלפעמים הן סוג של ויתור, אבל הן נעשות מתוך רצון אישי. וגם מתוך הבנה שהתא המשפחתי הוא הדבר החשוב ביותר. כמו בתקופה שהיא בפרינסטון ומנגנת פסנתר ביחד עם איזייה, שמנגן בכינור, ונראה שיש קשר טוב ביניהם. אך היא לא נותנת לו להתקרב, וזו הבחירה שלה. למרות שבאותו השלב, היא עוד לא מתאוששת מבגידה של בעלה, ואינה בטוחה עם נישואיה שעלו על שרטון, עוד יוסיפו להתקיים.

האם תבחר שירה לסלוח לבעלה, ולהאמין בו שוב? האם תיענה להצעה לפתח את הקריירה האקדמית שלה בחו"ל? או תבין שהיא תהיה מאושרת יותר לעשות את כל היתר מאושרים, ולבחור בכך? האם היא תלמד לגשר בין אביה לאחיה? או שתיאלץ להמשיך ולשמוע את המריבות הבלתי פוסקות בין אביה לאחיה?

ומה באשר לאיתי? הבן האובד? שלוש שנים יירחק איתי מביתו. הוא יחשוב על זה הרבה ויבין שהוא צריך לחזור לביתו. האם יסלח לו האב? האם כמו בשירה של לאה גולדברג הוא ייתן את "ברכת חרונו האוהב"?

ספר מעניין. קיראו.