ילדת פלא מאת רוי יקובסן, מנורבגית: דנה כספי

פין גַּדֵּל עם אמו החד הורית,שהיא עצמה גדלה בבית בעייתי, והיא מנסה בכל כוחה להעניק לו בית יציב וחם. הוא ילד פיקח, ורגיש לניואנסים. בעיקר של אמו. היא משתפת אותו. "אתה יודע, אני כבר לא חזקה כל כך," מלמלה כשמשהו עמד להתרחש, ואז הייתה מזכירה – אף על פי שמעולם לא שאלתי והיא מעולם לא הסבירה – את הגירושין שלה, שכנראה נחתו עליה  כמו מפולת סלעים… ושנה אחת בלבד אחרי הגירושין הוא גם הלך לעולמו, כפי שאמא מנסחת זאת, בתאונת עבודה. אבא שלי נהרג בתאונת מנוף במספנת אקרס מק. אני לא זוכר אותו ולא את הגירושין ולא את התאונה, אבל אמא זוכרת בשביל שנינו… בעקבות שני האסונות אירע אסון נוסף, שהיה קשור בקצבת השארים המגיעה לנו; אבא הספיק להתחתן פעם שנייה לפני שנפל מהמנוף ולהוליד עוד צאצא, ילדה, שאפילו לא ידענו מה שמה, ועכשיו יושבת אלמנה נוספת איפשהו ומקבלת את הכספים שאמא ואני היינו אמורים לקבל…"

פין מרגיש שהוא צריך כל הזמן לשמור על האיזון ביניהם. להיות חזק כשהיא נחלשת. אבל הוא ילד, ילד שמתבגר. שצריך בעצמו לתעל את הכעסים שלו. והוא עושה זאת, כשהוא מצטרף אל ילדי הרחוב, כשהמרץ, הכעסים והתסכולים שלו, חוברים אל – שלהם. מה שגורם להם להרוס מבנים, לנפץ זכוכיות וגם להפעיל את המשטרה מפעם לפעם.

שיגרת חייהם של השניים תקבל תפנית חדה, כשהאם מספרת לפין, שלמרות שבעבר העדיפו שלא להוסיף דייר לבית, בתור הכנסה נוספת לעבודתה, אין לה ברירה, אלא לחפש דייר. כדי להרגיע אותו, היא ממהרת לומר, שהיא זו שתוותר על חדרה, ותישן בסלון. הם מפרסמים מודעה בעיתון המקומי, ונחשפים לאנשים זרים, שרובם לא מתאימים להם.

אחת הנשים שמגיעה בעקבות המודעה, טוענת שהיא ספרית. היא מתנהגת מוזר, וגורמת גם לאמו להגיב באופן שאינו ברור לו. רק מאוחר יותר, תסביר האם לבנה, את ההתנהגות המוזרה שלה ושל הזרה. "יש לך אחות." "מה?" "חצי אחות. מה יכולתי להגיד על זה. הרי ידעתי על האחות הזאת, שאיפשהו שם מקבלת את קצבת השארים שאנחנו אמורים היינו לקבל. אבל פתאום הבנתי. "הספרית?" "כן."

האם מספרת לו, שמי שהציגה עצמה כספרית, היא, לאמיתו של דבר, אמה של אחותו למחצה, שהיא בת שש. היא ראתה את המודעה שלהם בעיתון, והגיעה. היא מסבירה לאמו של פין, שהיא אינה מצליחה לטפל בילדה, בשל היותה נרקומנית. פין מקשיב לאמו, ומתחיל להבין את המצב. "אז היא תגור פה?" אמא ישבה בלי לזוז, ויחד עם זה נדמה שהיא מהנהנת. "אנחנו לא לוקחים דייר?" המשכתי לחקור בייאוש. "כן…" "גם דייר וגם אחות?" "מממ."

לאחר שנרגע, ואפילו מבין, שהוא די מצפה לבואה של האחות הקטנה, הם מתכוננים גם לקראת הדייר החדש, שנבחר על ידם. זהו איש משכיל ומתבודד בשם כריסטיאן, שלעיתים מתערב, לעיתים טועה, ולעיתים עוזר, כמו עם הטלוויזיה שהוא מביא איתו ומציב אותה לרשותם. או האוהל שישמש אותם בעתיד, בקיץ אחד, שונה מכולם, שבו יתבגר פין בבת אחת. "כי כבר לא הייתי ילד ובכל זאת הייתי ילד, ולא רציתי להיות לא זה ולא זה, אלא מישהו אחר."

האחות הקטנה, לינדה, מגיעה לבד באוטובוס. "היה לה ריח מוזר, שערה היה סתור ולא מסורק ופוני כיסה את עיניה. אבל היא תחבה את ידה ביד של אמא והידקה את אחיזתה סביב שתיים מאצבעותיה עד שפרקי האצבעות הלבינו. אמא שוב נשברה, ואני לא הייתי מסוגל להסתכל בזה עוד, באחיזה הזאת שידעתי בחוש שהיא אחיזה לכל החיים, אחיזה שתשנה את רוב הדברים, לא רק בחיים של לינדה, אלא גם בחייהם של אמא ושלי… "

בהמשך יתברר להם, שלינדה מעולם לא קיבלה מתנות, ולא חגגה יום הולדת. שהכדורים הרפואיים, שלכאורה, צורפו למזוודתה הקטנה ביום שהגיעה אליהם, אינם מיועדים לאמיתו של דבר לפיתרון בעייה רפואית ברגל, כפי שחשבו מהמכתב שהיה מצורף אליה. שהשקט שמלווה אותה, והתנהגותה הלא רגילה, יגרמו לאנשים לטעות באשר אליה. ורק פין – שגם הוא ימשיך לתהות על קנקנה, וגם הוא, כמו אחים גדולים רבים, ירגיש לעיתים מבוכה בגללה, או כעס על שהיא צריכה להתלוות אליו, כשהוא יוצא לשחק – מבין  ברגע של הארה, שהיא נשלחה למטרה מסויימת. כמו מלאך, כמו מישהו שלא שייך לעולם הזה, אבל בא לתקן, ורק הוא יהיה זה שיקום ויגן עליה מפני אימו, ומפני מנהל בית הספר ומפני אותו ילד המכונה דרדס, שהציק לה. והוא זה שיתעקש להוציא אותה מהכיתה הטיפולית ולהעביר אותה לכיתה רגילה. כי הוא לימד אותה לקרוא, ולימד אותה לשחות, וכשהיא משחקת דוק, היא לא מפספסת בכלל. כי היא ילדה מיוחדת. ילדת פלא.

ואת כל זה הוא עושה, כשהוא ממשיך לתמרן בין יכולותיו השכליות הגבוהות, שהן מעבר לרמה הממוצעת של בני גילו – אם כי נראה שאיש אינו מבחין בכך (למעט מנהל בית הספר) לבין רגשותיו ותיסכוליו מכך, שאינו שולט בכל דבר, כי מתייחסים אליו עדיין רק כילד בעולם של מבוגרים, ועם הצורך לגונן כל הזמן על אמו, שמתמוטטת לעיתים קרובות, בעיקר כשהיא בקרב משפחתה הבעייתית.

כשאינו יודע, לדוגמא, איך למצוא את דרכו בין כעסיו כלפי אמו, לבין התאהבותו בטניה, ילדה מהכיתה, הוא מבין שהדרך לתעל את תחושותיו ורגשותיו היא לכתוב מכתב.

המכתבים הם מוטיב שמשמעותו תתברר לו, גם כן, ברגע של הארה. "ויש משהו מיוחד מאוד במכתב; בכל פעם שמשהו רציני מתרחש הוא מלווה במכתב; רק מה שחשוב כל כך עד שאי אפשר להגיד אותו בקול נכתב במכתב; מכתבים נועדו לעשות סדר, בכל מיני עניינים, יש לראות בהם הוכחות, ניסוחים משפטיים, מכתבים מכוונים אל הנצח – וסוף סוף נפתרה הבעיה. כיביתי את הטלוויזיה, נכנסתי לחדר וכתבתי לטניה מכתב של ארבעה עמודים, אפילו הזלתי כמה דמעות…"

ואת עוצמתה של הכתיבה, הוא יבין כשישוב ויקרא, ובכלל לא יעביר לטניה את מכתבו. עצם העובדה – שהצליח לכתוב את המכתב הזה, מכתב שהוא נושא בילקוטו מדי יום, כמו "רימון לא נצור" – מספיקה לו כדי לתת לו כוח, ולהבין. "המכתב הראשון הוא החזק ביותר, שלאחריו כל היתר מחווירים. שבו אינך מתחנף ואינך משקר".

ניסיונו לגבור על הזמן יתבטא בשבירת שעון באמצעות פטיש. אבל הזמן יוסיף להתקדם, להביא איתו עוד שינוי גדול אחד, שלאחריו, יבינו, הוא ואמו, איך להמשיך את דרכם.