'להתראות פליני' מאת רירי סילביה מנור  

בפתח סקירתי אצטט מגב הספר: רירי סילביה מנור היא פרופסור לרפואה, בעלת שם עולמי בנוירו-אופתלמולוגיה וכלת פרס מפעל חיים ברפואת עיניים (2015) כותבת ספרות יפה בשתי שפות: רומנית ועברית. פרסמה שני ספרי שירה… על שיריה – שתורגמו לשפות רבות – כתב נתן זך: "מנור היא אחת מהמשוררות הטובות הכותבות היום שירה עברית". סוף ציטוט.

חשוב היה לי להציג את הישגיה המרשימים של פרופ' רירי סילביה מנור, לפני שאדון בספרה, שכן אין ספק שמהמקום שבו הייתה – היא עברה כברת דרך משמעותית גדולה ביותר – אל החופש.

הספר "להתראות פליני" הוא אוטוביוגרפיה ספרותית שלה, שיכולה להיקרא כרומן. לא רק שהוא מרתק, הוא גם מכיל תיעוד נוקב ועצוב של החיים ברומניה הקומוניסטית. ומה שנראה כעבר רחוק, מתרחש כנראה בפועל גם כיום בארצות קומוניסטיות דוגמת רוסיה וסין. עצוב לחשוב שכך חיים אנשים, כשנפשם נרמסת, וצעדיהם מוכתבים על ידי חוקים שרירותיים ופחד גדול ומצמית.

חזרתה של רירי לרומניה, התגבשה בראשה לאחר צפייה בסרט 'רומא' של פדריקו פליני בסינמטק תל אביב. בסרט, חושפת קבוצת פועלים, חדר תת־קרקעי, שהיה מכוסה במשך 2000 שנה. בחדר מתגלות דמויות בצבעים עזים ומדהימים, וכשהקהל נשבה במראה הדמויות, ורוצה לשמוע עליהן עוד פרטים – הן פשוט נעלמות.

כשרירי מעבדת במוחה את אותה סצינה מדהימה, שבה הכל פתאום נהיה לבן וריק. היא מבינה, שכדי להמשיך להתקדם, היא חייבת לעצור רגע, וללכת אחורה. כדי לעשות תהליך הפוך ממה שראתה על המסך.

"ירדתי במרוצה במדרגות הסינמטק. הקטע המזעזע של מחיקת הדמויות המשיך להדהד במוחי, כאילו ציפור ענקית התיישבה על ראשי וניקרה אותו…הבנתי פתאום שהדברים עשויים להתרחש גם בכיוון ההפוך, כשמדובר בתת הקרקע של ילדותך, שבה כל כך הרבה דברים נשכחים או מקושקשים או לא ברורים, תופסים עדיין קירות שלמים, לבנים, בזיכרון… אט אט התחלתי להבין שרק אם אסע לבוקרשט של חדר ילדותי, רק אז יעלו שוב – אולי – על קירות זיכרוני, מלמטה למעלה, הדמויות הלבנות והשחורות הססגוניות שאסופות בתוכי במין קבר אחים ; רק אם יופיעו שוב, בצבעיהן המקוריים, יוחזר לי משהו חשוב מאוד, שחשבתי שאבד, משהו שיסייע לי לשבור את צופני הסיפורים שסיפרתי לעצמי."

ההזדמנות לחזור לרומניה נקרית בדרכה, לאחר נפילת הרודן הרומני ניקולאה צ'אושסקו וחילופי השלטון ברומניה, כשמשלחות מדענים מישראל מבינות שאפשר וחשוב לשתף פעולה בין המדינות. כשבישראל מתארגנים לנסוע לרומניה ולספק מכשור שהיה נחוץ בחדרי הניתוח בבוקרשט, היא נקראת – כדוברת רומנית, וכרופאת עיניים – להצטרף ולעזור בארגון.

בנסיעה ראשונה זו, רירי אינה יכולה לדמיין לעצמה, שזוהי תחילתה של תקופה חשובה בחייה. שהיא תרכוש דירה בבוקרשט, לא רחוק מבית ילדותה, שתתחיל לטוס הלוך ושוב בין שתי המדינות, ובעיקר – שתתחיל לכתוב שוב שירה ברומנית, אחרי ארבעים שנה. מכאן, ההלוך ושוב, לא יהווה רק מסע בין ארצות, אלא גם מסע בין הווה לעבר ובחזרה.

שוב ושוב היא תשחזר את חוויות ילדותה. את הקשר הסימביוזי הקשה עם אמה המניפולטיבית, שמעולם לא הבינה את רירי, ולעולם היא תרגיש שחסרה לה אמא. וכך היא אומרת על אמה: "ידעתי כמה היא אוהבת אותי, אבל היא הייתה כל-כך חסרה לי  בעיקר כשהיינו יחד"; את אביה, שהיא חשבה שהיא מכירה עד תום; את סבה האהוב, עימו חלקה את סודותיה; ואת תחושותיה בעידן הקשה של הקומוניזם.

הכפייה כלפי העם באה לידי ביטוי, לדוגמא, ב-3 החגיגות השנתיות: האחד במאי – חג הפועלים הבינלאומי, ה-23 באוגוסט – יום שחרורה של רומניה על ידי הסובייטים, וה-7 בנובמבר – יום השנה למהפכה הרוסית של 1917. לקראת אותן החגיגות "הכינו כל המפעלים, המשרדים ובתי הספר שבבוקרשט, בדיוק המותאם לפרוטוקול, המון כרזות ודגלים אדומים… מישהו רשם את שמות כל המשתתפים, ובסוף התהלוכה, בנקודות ההתפזרות… בדקו אם כל הרשומים עדיין נוכחים. לא הייתי רוצה להיות בנעלי משתתף שהתנדף בדרך. בעצם, מרוב פחד, אף אחד לא נמלט בדרך."

היא נזכרת, שהצבא הסובייטי והקומוניסטים שתפסו את השלטון נמצאו בכל מקום. היה צריך לחזור כמו תוכים על המילים החשובות לשלטון, ברחוב, בבית הספר ובאוניברסיטה; וגם "להראות בציבור שאתה, כמובן, מאמין במה שאינך מאמין, להיוותר בחיים בתנאים של מוות רוחני ומוסרי; להילחם על מנת להשיג אוכל; לחשוב איך לא להיות בולט לעין ואיך להסתנן מהיום למחר; להיות המת-החי." כשרצו לדבר בחדרי חדרים, על מה שלא רצו שיישמע – היו מגבירים את הרדיו עד הסוף, ורק אז מדברים. בכל דירה נאלצו לגור מספר משפחות. כל אחת בחדר אחד, עם מטבח ושירותים משותפים לכל המשפחות באותה הדירה. היה פחד קולקטיבי, שמילה לא נכונה ומעשה לא נכון יגרמו להיעלמות בן משפחה.

כשהיא ובעלה מגישים בקשה להגירה ולעלייה לישראל, הם עושים זאת בפחד גדול, שכן אם תידחה בקשתם, הם גם ייאלצו להישאר ב"כלא" של החיים ברומניה, וגם ייאבדו ככל הנראה את מקור פרנסתם. הגשת הבקשה, אף היא הייתה בעייתית. כל המשפחה צריכה הייתה  להתייצב יחד בתור גדול מאד.

במשך שנים, הם לא נענים. סטודנטים, שנודע לרשויות, שביקשו לעלות, היו מוקעים בפומבי ונזרקים מהאוניברסיטה. "מזה שנתיים" היא מספרת "לא ידעתי מה יגיע קודם: הגירוש שלי מהאוניברסיטה או היתר העלייה לישראל, או לא זה ולא זה."

רק ב-1958 משתנה המצב, ואנשים מתחילים לקבל אישורי עלייה לישראל ולחופש. ב-1960 הם מקבלים אישור עלייה, והם מפחדים לשמוח ולהיראות שמחים, עד שינחתו בישראל.

בגיל עשרים, תחת הכיבוש הקומוניסטי, הרגישה רירי הנערה כמו זקנה. אבל בגיל שמונים, בעת כתיבת הספר הזה – עם החופש לבנות קריירה מקצועית עשירה ומוערכת, מציאת דרכים להתפתחות אישית, כמו כתיבת שירה בעברית וברומנית, וגידול משפחה ונחת מילדים, נכדים ונינים – מרגישה רירי בת עשרים. היא עדיין נהנית מהיכולת ליצור, לחדש, להיות מי שהיא, בלי צורך במסיכות. כפי שהיא מצטטת מדבריו של פרידריך ניטשה: "החופש, הוא היכולת להפוך למי שאנו באמת", וכשאנו חופשיים, אנו יכולים להרגיש צעירים ולהיות כאלה