'לפני שהקפה יתקרר' מאת: טושיקאזו קאוואגוצ'י ; מאנגלית: שאול לוין

חוויות מהעבר, יכולות לעלות בזיכרוננו לכשנְזַמֵּן אותן, וגם בלא התראה. אך כמובן, שאיננו יכולים לשנות אותן, גם אם היינו רוצים. ולא היינו יכולים לחוות אותם מחדש, באופן פיזי, לראות מישהו שאיבדנו, או לשנות משהו בעבר. הנושא הזה העסיק ואיתגר יוצרים מאז ומתמיד. כך למשל מנסה אורפאוס במיתולוגיה היוונית לעורר בנגינתו את רגשותיהם של האדס, אל השאול, ושל אשתו פרספונה, כדי שייאפשרו לו להעלות מן השאול את אורידיקה, אהובתו, שננכשה על־ידי נחש ומתה. האדס מסכים, בתנאי שאורפאוס לא יביט בה עד שהיא תצא מהשאול. אורפאוס לא עומד בתנאי, רגע לפני שהיא יוצאת מהשאול, הוא מביט עליה, ומאבד אותה לנצח.

היו סרטים רבים שנגעו בנושא של מסע בזמן, כמו למשל בסרט של 'סופרמן', שבו מסובב סופרמן את כדור הארץ לאחור, כדי שהאוטובוס של הילדים, וכן נפגעים אחרים, יינצלו. בילדותי היתה בטלוויזיה תוכנית שנקראה 'מנהרת הזמן'; וזהו גם שמה של סדרת ספרים נפלאה של גלילה רון־פדר-עמית, שמחזירה וחושפת את הילדים לתקופות היסטוריות מעניינות.

בעבר כבר סקרתי את ספריה של פאולינה סימונס מסידרת 'סופו של הנצח', שבהם הגיבור מצליח לפגוש את אהובתו המתה, כשהוא עומד בנקודת זמן מסויימת, במקום מסויים, ואין לו מושג לאיזה גלגול של אהובתו הוא יגיע. וכמובן שההתגלגלות הזו לעבר, גורמת לאינספור בעיות.

הספר שלפנינו, מעלה סוג מסויים של חזרה לעבר. כמין אגדה אורבנית, המתאפשרת בבית־קפה מסויים בלבד. זהו בית־קפה קטן מאד, בשם 'פוניקולי פוניקולה', וישנם כללים מוגדרים, שמאפשרים את החזרה בזמן:

ישנו רק כיסא אחד שמאפשר מסע בזמן. על הכיסא הזה יושבת, כל־יום, אשה בשמלה לבנה, שקוראת ספר. היא אינה מקשיבה למתרחש סביבה, והיא קמה ממקומה רק פעם אחת ביום, בדרכה לשירותים. האשה הזו היא רוח רפאים, ואסור להקימה בכוח, שכן אז מי שעושה זאת – מקולל.

מי שמצליח לתפוס את מקומה בזמן הזה, צריך להמתין שהקפה יימזג לספלו, ואז מתרחשת קפיצת־זמן קצרה – בין  המזיגה, לקפה שמתקרר.

האדם מהעבר, שאיתו רוצים להיפגש, חייב להיות מישהו, שכבר ביקר בעבר בבית הקפה הזה.

חייבים לסיים לשתות את הקפה, לפני שהוא מתקרר, כדי לא להפוך לרוח רפאים במקום האשה בלבן.

ברגע הקסם, בזמן שהלקוח מכוון אליו, חוזר בית הקפה, לזמן העבר המבוקש, ומי שנכנס מהעבר, או כבר נמצא במקום, אינו יודע שמי שנמצא מולו, מגיע אליו מהעתיד.

לא חשוב מה יתרחש בזמן הקצר הזה, שום דבר לא ישנה את העבר. ובכל זאת, אנשים מעוניינים לעשות זאת. כך אנו נחשפים בספר זה לארבעה מבקשי חזרה בזמן. כל אחד מסיבותיו שלו: פומיקו קיוקאווה מנסה להבין מדוע גורו, חברה, עוזב בפתאומיות לאמריקה, ומנסה להבין היכן טעתה; יאקו היראיי חשה ייסורי מצפון עזים כלפי אחותה, קומי, שנפטרה. היא רוצה לחזור ולשוחח איתה, ולנסות לכפר במידת־מה, על יחסה המתנכר אל אחותה; קוטאקה, היא אחות במקצועה, היא מבינה שבעלה פוסאגי נמצא כבר בשלב מתקדם של אלצהיימר, כשהוא מתחיל לא לזהות אותה. עובדות המקום, מספרות לה, שפוסאגי שנכנס בכל יום לבית הקפה, מבקש לחזור בזמן כדי להעביר לידיה מעטפה חומה, שהוא נושא תמיד בתיקו. היא מזמנת את העבר כדי לדבר איתו, כשהוא עוד צלול, ולקבל מידיו את המעטפה שמיועדת לה; הסיפור האחרון מביא מצב שונה. ראשית אנו נחשפים לתלמידה בחטיבת ביניים, שנכנסת לבית הקפה ומבקשת באופן מפתיע ולא מובן, להצטלם עם קיי, שעובדת במקום. עובר זמן, וקיי, שנמצאת בהריון, אבל יודעת שלא תשרוד לאחר הלידה, מבקשת להתקדם לעתיד – שבו היא כבר לא תהיה – כדי לראות את ילדה/ילדתה כעבור עשר שנים. משהו משתבש בזמנים. והיא רואה את התלמידה של חטיבת הביניים נכנסת כשהיא כבר בת חמש־עשרה, אך היא מספיקה להחליף איתה מספר מילים מרגשות.

הספר 'לפני שהקפה מתקרר' היה לרב מכר עולמי. בעקבותיו, כתב טושיקאזו קאוואגוצ'י ספר נוסף בשם: 'סיפורים מבית הקפה'. אותה התפאורה, רק הדמויות והסיפורים משתנים.