שירה-ספרות-מחקר-מוזיאולוגיה

האתר של ד"ר רותי קלמן

'מלקטות החוטים' מאת: אליסון ריצ'מן ושונה ג' אדוארדס; מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אליסון ריצ'מן ושׁוֹנָה ג' אדוארדס, מחברות הספר 'מלקטות החוטים', הן חברות כבר עשרות שנים. בדרך כלל הן אינן שמות דגש על־כך שאליסון היא יהודיה, ושׁוֺֹנָה – שחורה. זה לא אמור לשנות להן דבר. אבל בשנת 2020, כשרף האלימות הגזענית ואי השוויון טיפס בעולם לשיאים שליליים – הן החליטו לכתוב יחד ספר, שיביא משהו מעולמותיהן, משהו מהקשר הטוב שביניהן, כדי להראות את היופי בתוך האפלה, ואת הכבוד לָאַחֵר.

כדוגמה לכך, הן מתמקדות ברומן זה, בתקופה קשה מאד בארצות הברית, שלא היתה בזמנן, אך היא מסמלת את אי השוויון ואי הכבוד מצד אחד, ואת השאיפה לשוויון ולכבוד – מצד שני. והתקופה היא מלחמת האזרחים האמריקאית בשנים 1861 – 1865. אחת־עשרה מדינות בדרום ארצות הברית – שבהן התקיימה מדיניות של עבדות לא־חוקית – החליטו לפרוש מארצות הברית, ולהקים את הקונפדרציה של אמריקה. מולן התייצבו 23 מדינות שנקראו "האיחוד". במלחמת האזרחים הזו לחמו 2.75 מיליון אמריקאים – זה בזה. הדרום כנגד הצפון. הקונפדרציה, שנלחמה להשאיר את השחורים כעבדים חסרי־מעמד וכבוד, לעומת צבא האיחוד, שאף צירף לשורותיו 180,000 חיילים שחורים, רובם עבדים נמלטים, שהתגייסו להילחם על חירותו של האדם השחור. הם היוו עשרה אחוזים מסך חיילי צבא האיחוד.

באותה התקופה, רק 0.5 מאוכלוסיית ארצות הברית היו יהודים. ובמלחמה זו השתתפו כ-8000 מהם. אליסון ושׁוֹנָה מביאות בפני הקוראים סיפור יפהפה על קשר יפה שנוצר בין יהודי לשחור, על רקע מלחמת האזרחים האמריקאית, ועל תרומת הנשים שבעורף. סיפור שמכיל העצמה נשית, אהבה, מבט על אי הצדק שהיה קיים כלפי השונֶה – השחורים, היהודים. ואיך הקשר בין אלה – יכול , ורצוי שיתקיים.

1863. סטלה, בת לאם שחורה ואב לבן, נמכרת בשוק לאדון פריי, שמסדר לה בית קטן, שאליו הוא מגיע מהמלחמה מעת לעת. היא רכושו, ואין לה זכות להחליט על דבר, ובוודאי לא את מי לאהוב. אבל היא בכל זאת מתאהבת בוויליאם, בחור צעיר שחור, שהוא מוזיקאי מחונן, והם מצליחים מפעם לפעם להיפגש בסתר, דווקא במקום הומה אדם, ובכל זאת בסבך נסתר, כשאמאני, אחותה, שומרת עליהם. את סטלה מקיפות אמה, ג'ייני ואמאני, וקהילת נשים שחורות, שגרות בסמוך. שותפות לגורל, ותומכות.

המלחמה גובה מחיר כלכלי כבד בסביבתן. כמעט ואין להן מה לאכול, והן נאלצות להיתמך בגברים כדי לשרוד, גם אלו שאינן משועבדות להם. ויליאם, אף הוא עבד של אדון פריי, משמש בעיקר כשעשוע מוזיקלי לאשתו של פריי. הוא מחליט לברוח ולהצטרף לצבא האיחוד, במלחמה על חירות השחורים. ממה שסטלה שומעת מפריי, אדונה – שאינו מהסס לפטפט במחיצתה על תוכניות צבאיות – היא יודעת לכוון את דרכו של ויליאם אל צבא האיחוד.

הוא יוצא לדרך עם חליל, שהוא מפליא לנגן בו, ועם מתנה מסטלה. מטפחת מעודנת שבמרכזה רקמה סיגלית יחידה. "החומרים בעיר יקרי המציאות עכשיו, והיא נאלצה להשתמש בחוט כחול כהה משולי חצאיתה כדי לתפור את הפרח הזעיר על גבי רצועת כותנה לבנה שגזרה מהתחתונית שלה "ככה תדע שאתה אף פעם לא לבד שם," היא אומרת, וסוגרת את אצבעותיו של ויליאם סביב המטפחת."

ויליאם מצליח לחמוק משכירי חרב אכזריים. דרך דרכים צדדיות וסמטאות אחוריות הוא מגיע למחנה פָּראפֶּט, ג'פרסון בלואיזיאנה. במחנה הגיוס הוא עומד בתור ביחד עם מאות גברים, שלהוטים להצטרף למאבק של צבא האיחוד. באוהל הגיוס רושם עוזרו של הרופא את פרטיו של ויליאם, כפי שמכתיב לו הרופא, הבודק את הכשירות  לצבא. כשהרופא מתפלא על היעדר יבלות, שמעידות על עבודה קשה, ממלמל ויליאם שהוא מוזיקאי.

זה הרגע שבו עוזרו של הרופא מרים את עיניו. זהו ג'ייקוב קלינג, טוראי צעיר ויהודי. "הוא ידע שאינו אמור לדבר במהלך הבדיקות, אבל המילים חמקו מפיו לפני שהצליח לעצור בעדן. "באיזה כלי?" עיניו של ויליאם נצצו. "אני מנגן בחליל, אדוני." ג'ייקוב חש לפתע כאילו הערפל של שלושת הימים האחרונים מתחיל להתפוגג. לרגע קל הוא היה לא רק עוזר נחות של רופא שקולט מגויסים שחורים חדשים, אלא שב והיה מוזיקאי שמנגן עם חבריו ללהקה, הקוֹרְנית בין אצבעותיו והוא ממלא את האוויר במוזיקה, משלהב את רוחם של הלוחמים הצועדים אל הקרב."

ויליאם מגוייס. אליו נצמד טדי,  ילד יתום שחור שמתופף בווירטואוזיות, ושניהם מנגנים בכל הזדמנות. ג'ייקוב מצטרף אליהם כשהוא יכול, והם הופכים לחברים בנפש. כשג'ייקוב כותב ללילי אשתו, הוא מתאר את ויליאם: "הבחור הזה, ויליאם, הוא עילוי מוזיקלי שכמוהו לא פגשתי מימי. הוא מסוגל לנגן מהזיכרון כל מלחין קלאסי ממוצרט ועד בטהובן, ואתמול בערב, אחרי שניגן כמה לחנים מוכרים, הוא הקסים אותנו במנגינות שמקורן כנראה בשורשים האפריקאיים שלו…"

הקרבות קשים. חיילים רבים מקפחים את חייהם במלחמה הנוראית הזו, ורבים מהמתגייסים השחורים נופלים אף הם. כשוויליאם מתלונן באוזני ג'ייקוב, שהובילו דווקא את השחורים למארב, ואז לא התייחסו אל מתיהם, לוחש ג'ייקוב תפילת קדיש בעברית, לזכר החיילים השחורים שמתו. הוא אומר לוויליאם: "כל אדם זכאי להיזכר… אף אחד לא מת לשווא."

בינתיים בעורף, הנשים מנסות לעזור כְּפִי יכולתן. לא רק לשרוד, אלא לשלוח כל מה שהן יכולות לאהובים שלהם, שנלחמים, ולחיילי צבא האיחוד בכלל. סטלה עוזרת לעבדים נוספים לברוח ולהגיע לצבא האיחוד. באמצעות הידיעות שהיא שומעת מפריי, וממה ששומעת אמאני, אחותה, בכנסייה שהיא מנקה, מכינה סטלה מפות רקומות של תְּוַאי הדרך עבור הבורחים. את החוטים, יקרי המציאות, היא פורמת ממצעים ובגדים לטובת המטרה החשובה. אבל את הרקמה העדינה ביותר, היא תכין לתינוק שיוולד לה מוויליאם.

"לסטלה היו בתוכה הרבה סיפורים שהשתוקקו לצאת… סטלה נטלה לידה מה שנשאר מהצעיף של מיס הייסינת, וגם כמה שאריות חוט כחול ששמרה לעצמה… כל תפר הרגיע אותה, ובימים הבאים היא מצאה את עצמה חוזרת אל האריג ושוזרת את כמיהתה ביריעת הכותנה הלבנה. ירוק הוא צבע התקווה… סטלה השתוקקה לעתיד שבו ילדה יוכל לשחק בשדה עשב ופרחים, להתרוצץ בחיוך קורן כמו השמש. היא נטלה חופן חוטי אזמרגד. זרועה נעה כמו רקדנית, נועצת את המחט בבד המוסלין ושולפת אותה מצדו האחר. במרחק מה מהשוליים רקמה סטלה עלי עשב נוצתיים. ולמחרת הוסיפה פרפר צהוב קטן מעורסל בין הצמחים הירוקים. אמנם במלחמה המשתוללת מחוץ לגבולות העיר היא לעולם לא תוכל לשלוט, אבל סטלה שקעה בעולם שָׁלֵו של רקמה, שבו יכלה לעצב נוף עם תקווה שיעטוף את ילדה שטרם נולד…"

לילי קהן, אשתו האוהבת של ג'ייקוב, אף היא מוזיקאית, יהודיה משכילה. את זמנה היא מעבירה בתקופת המלחמה במשלוח מכתבים לבעלה, ובהשתתפות בכינוסים של נשים למען שוויון ושחרור מעבדות. כשהציעה לה ארנסטינה – שמשמשת לה דוגמה אישית להעצמה נשית – להקים חוג תפירה, היא מהססת תחילה, בשל חוסר הידע בתפירה. אך הנשים המתקבצות אל סלון ביתם של לילי ואביה, ארתור קהן, מלמדות אותה כל מה שצריך, והן יושבות כולן יחד ומכינות שמיכות טלאים לחיילים בצבא האיחוד.

"אחר כך התחילה להכין את השמיכה לג'ייקוב, שונה מכל אלה שתפרה עם קבוצת התפירה. לילי בחרה בקפידה את הבד. כל פיסת אריג היתה קשורה ישירות להיסטוריה שלה ושל בעלה. מארון המצעים בבית אביה היא נטלה מפת שולחן כחולה, שהיא וג'ייקוב השתמשו בה לארוחת השבת המשותפת הראשונה שלהם… מאז פרוץ המלחמה היא הבינה עד כמה חשוב לה להשקיע את כל רוחה בכל עבודה שלה. לכן כשעיצבה את ההגנה היחידה שיכלה להעניק לו עכשיו, היא רקמה בה את נשמתה בכל תפר."

בשלב מאוחר יותר, כשבבתי החולים חסרות תחבושות, וחיילים מתים מחבישה בתחבושות מלוכלכות וממוחזרות, היא מתגייסת גם לכך, בעידוד אביה. הבית מתמלא בבגדים ומצעים, שאפשר להכין מהם תחבושות, והמלאי שמוכן באהבה נשלח לחזיתות. כל הזמן הזה, היא מחזיקה מעמד גם מהידיעה שהיא עוזרת, אך – בעיקר, בזכות מכתביו של ג'ייקוב. היא יודעת שהוא בסדר, והידיעה עוזרת לה להחזיק מעמד, למרות שיותר משנה לא התראו.

כשהיא תפסיק לקבל ממנו מכתבים. היא תבין, שמשהו קרה לו, ולמרות הסכנות הרבות הצפויות לה, היא תצא לחפשו. כאן ייפגשו דרכיה עם ויליאם וסטלה, עליהם שמעה ברבים ממכתביו של ג'ייקוב, ובעזרתם יש תקווה למצוא את ג'ייקוב.

 

הספר הנפלא הזה שזור בחוטי אהבה וכמיהה לטוב, וברקמות עדינות של קשרים, שאפשריים, אם באמת רוצים.

כתבות מומלצות בשבילך

אמא וזהו

'אמא וזהו' מאת: יעל משעלי כתבה: ד"ר רותי קלמן כותרת הספר 'אמא וזהו' ודאי מרימה גבה אצל הקורא. שהרי שתי המילים האלה נשמעות כמעט כאוקסימורון. אמא לא יכולה לעולם להיות "וזהו", כאילו זה משהו קטן, פעוט, ולא משמעותי. אבל כמו

קרא עוד »

המרחב של סוקולוב

'המרחב של סוקולוב' מאת: ליאון דה וינטר; מהולנדית: איתמר פרת כתבה: ד"ר רותי קלמן את הספר 'המרחב של סוקולוב' ניתן לקרוא גם כספר הגות. שכן בנבכי העלילה – שבמרכזה חברות רבת שנים שתעמוד במבחן בין ד"ר סשה (אלכסנדר) סוקולוב, יהודי

קרא עוד »

רעה תחת השמש

'רעה תחת השמש' מאת: אגתה כריסטי; תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון כתבה: ד"ר רותי קלמן הרקול פוארו, הבלש הבלגי חד־המחשבה, הוא יציר־דימיונה של סופרת ספרי המתח, אגתה כריסטי. פוארו מככב בלא פחות מ-43 ספרים שכתבה כריסטי, והספר שלפנינו הוא אחד מהם.

קרא עוד »

האישה בתא מספר 10

'האישה בתא מספר 10' מאת: רות וייר; מאנגלית: יסמין קלין כתבה: ד"ר רותי קלמן לו (לורה לורנה) בלקלוק עומדת בפני הפלגה יוקרתית, שמממנת לה מערכת מגזין תיירות. זהו צ'ופר מהבוסית שלה, רואן, שמפאת הריונה והבחילות שמאפיינות את השליש הראשון של

קרא עוד »

מלקטות החוטים

'מלקטות החוטים' מאת: אליסון ריצ'מן ושונה ג' אדוארדס; מאנגלית: ניצה פלד כתבה: ד"ר רותי קלמן אליסון ריצ'מן ושׁוֹנָה ג' אדוארדס, מחברות הספר 'מלקטות החוטים', הן חברות כבר עשרות שנים. בדרך כלל הן אינן שמות דגש על־כך שאליסון היא יהודיה, ושׁוֺֹנָה

קרא עוד »

בדידותו של הרץ למרחקים

'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים' מאת: אלן סיליטו; מאנגלית: יוסי מילוא כתבה: ד"ר רותי קלמן הספרון 'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים' מכיל אנתולוגיה של סיפורים קצרים. אנקדוטות מחיי ילדים ממשפחות פועלים. משפחות שמתקיימות איכשהו מקיצבאות סעד, מעבודה קשה ושוחקת של

קרא עוד »
נגישות