שירה-ספרות-מחקר-מוזיאולוגיה

האתר של ד"ר רותי קלמן

'נמר מעופף' מאת: יעל טבת קלגסבלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

סיירת גולני חרתה על דיגלה את סמל הנמר המעופף כסמל תחבולה, נחישות וסובלנות. הנמר פועל גם ביום וגם בלילה, וכנפיו מסמלות את הפעולות הקשורות לפעולות מוטסות. אבי המשפחה שעליה מבוססת העלילה הוא מתן, שהיה מפקד אמיץ, עטור פרסים, בסיירת זו, במשך עשרות שנים. הוא פרש מהצבא בעקבות מוות של כמה לוחמים. אבל המפקד האמיץ והאחראי יצטרך להתמודד עכשיו עם בעייה משפחתית, שהוא אחראי גם עליה במובן מסויים.

בניו של מתן, חונכו על ברכי המסורת של סיירת גולני. יואב, הגדול, נמצא בבה"ד 1, בדרכו להפוך לקצין לוחם בסיירת גולני, ואור אוריה, הקטן, שהוא בן שבע עשרה, ממלא את קירות חדרו בציורי הנמר המעופף. אפילו הסיסמה של אור במחשב היא 'flying tiger'.

בחדר הזה יסתגר אור מהרגע שבו יגרום בשגגה לטרגדיה נוראית. הוא ושני חבריו שהו יחד בחדר. הוא הביא את האקדח של אביו, שהיה במגירה בחדר השינה של ההורים, והם שיחקו בו, מה שמביא לתוצאה טראגית. הוא יורה כדור חי בחברו הטוב, והורג אותו.

איך מתמודדים עם רגע כזה, שאין להשיבו לאחור? אין דרך חרטה, אין נסיגה. מה שנעשה – אין להשיב. ועכשיו איך חיים עם זה? איך הילד היורה מתמודד – עם תחושת האשמה, עם אובדן החבר הטוב? איך האב מתמודד עם העובדה, שהאקדח שלו היה טעון, ושבנו הרג את חברו הטוב עם האקדח הזה? איך מגיב האח הגדול לסיטואציה הקשה? איך אֵם המשפחה, מיקי, הנחשפת במחשבותיה לקוראים, מתמודדת עם הידיעה; עם התגובות של כל בני המשפחה; עם התגובות ברחוב, בהיותה אמו של הילד היורה?

אין ספק שזו אחת הבחירות האמיצות ביותר לנושאים לספר שבהם נתקלתי. וזו אינה רק בחירה אמיצה, אלא בעיקר דרך אמיצה של התמודדות עם האירוע הקשה הזה במהלך הספר, שכולו, להביט בסיטואציה ישר בעיניים ולהתמודד עם אירוע, שאף אחד מן הקוראים לא היה רוצה לחוות אותו על בשרו.

הנמר המעופף, סמלה של הסיירת, היה החוזק של המשפחה. הוא היה הגאווה המשפחתית, שהובילה גם את יואב, הגדול, ללכת לסיירת, ואת – הקטן לקרוא כל מה שנכתב על הסיירת, ואפילו ללמד את הלוחמים את הסיבה לשימוש בנמר כסמל סיירת גולני. כשהוא מספר ללוחמים, עוד בהיותו בן שלוש עשרה, את מה שלא ידעו – מיקי גאה בו, והלוחמים מריעים לו. אבל אביו, עם התפיסה המצ'ואיסטית הגברית דווקא לא גאה בלמדנותו של הבן "את מגדלת ילד כאפות", אמר לי בצער בדרך הביתה. אם הוא ימשיך עם ההסברים המלומדים שלו הוא יקים עליו הרבה שונאים.  מה את חושבת, שאנשים לא מרגישים שהוא רוצה להראות להם שהוא יותר חכם מהם? במקום לדבר כל כך הרבה שיתחיל לאכול ולרוץ"

והוא באמת מתחיל לקחת את הילד מגיל צעיר למיטווחים, ולאמן אותו בירייה. בדיעבד, כשמבינים מה קרה, נשאלת שאלה אם החינוך הצבאי הזה, הפך את הנער לפחות מלומד ויותר קרבי, והאם זו היתה דרך נכונה. כל אחד מהגברים בבית – יתמודד עם השאלה. יתמודד עם דרכו שלו, ועם האחריות שלו למקרה, דרך נקודת הזמן הכואבת הזו.

ומעניינות המסקנות שכל אחד יסיק מכך, כמו גם הניסיון של כול בני המשפחה להגן אחד על השני.

אנו רואים כיצד הנמר המעופף, סמלה של הסיירת, מסמל את מצב הרוח ומה שקורה. כבר מהרגע שמתן חוזר מנסיעה בחו"ל היישר לחדרו של אור: "הם מביטים זה בזה ולא אומרים דבר במשך רגע ארוך. מתן מסיט את מבטו אל קירות החדר המכוסים בציוריו של אור, שלהם נושא אחד. הנמר המעופף. הוא סוקר את סמל הסיירת…"

כשמיקי נכנסת לחדר הנער, אנו רואים כיצד הציור האחרון שצייר בנה את הנמר מסמל את תחושותיו הנוכחיים "אני ניגשת אל שולחן הכתיבה כדי לקחת את המגש… הציור שעליו הנחתי אותו לוכד את עיני. זה הנמר. הוא אחר. הוא מעולם לא נראה כל כך שברירי ועדין. עיניו עצומות ולשריריו החתוליים אין זכר…"

מראהו השברירי, מביא גם את מי שמנסה לשדר חוזקה כל הזמן, לרגעים של חולשה "אני נכנסת לחדר השינה שלנו ונשכבת על הרצפה. לאחרונה היא הפכה לחברה הכי טובה שלי. היא לא צריכה ממני כלום, היא שותקת ובעיקר מסייעת לי עם כובד העולם שמתרכז אצלי בגב התחתון. אני מתפללת שאף אחד לא יצלצל ועוצמת את עיני. מראהו של הנמר המובס רודף אותי והמשפט החביב על אמא שלי מנקר לי בראש. "כך חולפת תהילת עולם…"

ואכן, אחד הדברים הקשים בסיטואציה כזו, היא דעת הקהל. יש חברות שמפנות לה עורף. כולל אמו של הנער שנפטר, שהיתה חברה טובה מאד של מיקי. חלק מגיבים מתוך סקרנות, חלק כדי לנעוץ הערה נבזית ורעה, חלק מפנים עורף ומפסיקים לדבר, או ממש מתרחקים, ויש בכל זאת הרבה שמתקשרים כדי לעודד ולהביע תמיכה, או פשוט עוזרים כשרואים שקשה. כמו במקרה של טקס יום הזיכרון שמארגן בית הספר.

הם מגיעים מהוססים. מודעים למבטים של הקהל עליהם, ממבטי ההאשמה הצפויים. אבל ההצלה מגיעה: "אילנית ששון, חברתה לוועד ההורים המרכזי מנופפת לי במרץ וקוראת, 'פה יש!… שמרתי את המקום לענבר…. אבל היא צריכה לשבת יותר קרוב לבמה, אתם יכולים לשבת ככה…' אני מרגישה רצויה יותר כשאני עושה את דרכי אל מקומי המכובד לצדה של אמה של ראש מועצת התלמידים שלנו. יושבי השורות מברכים אותי לשלום. חלקם בניד ראש. חלקם בחיוך חם… תגובותינו שלנו מדודות. אנו מחייכים בהיסוס אל מברכינו ומוחים את חיוך התודה משפתותינו במהירות…"

מי שמפתיעה לטובה היא אותה קוסמטיקאית רוסיה, שמיקי נמצאת אצלה באמצע טיפול, כשבנה אור קורא לה בהיסטריה לחזור הביתה. זו אישה, שנחשבת לקשוחה, כשבדרך כלל מתעקשת להנהיג משמעת ברזל במטופלותיה – בעיקר כשהן מנסות להזיז את ציפורניהן, לפני שהלק מתייבש. ולמרות אותה קשיחות, ולמרות שעובר זמן רב עד שהיא מתקשרת, מתברר, שהקושי לא נבע מהתעלמות, אלא דווקא מעוצמת ההזדהות."אישה תמיד צריכה להיות מטופחת," אנה אינה מרפה. "זה חשוב! אני בא זה יעשה לך מצב רוח יותר טוב, ולא לוקח ממך כסף. מתנה ממני." הנכונות שלה לקחת אוטובוס הלוך וחזור רק בשביל לשמח אותי, מרגשת אותי. "הזמן שלי הוא הפרנסה שלי," נהגה לומר כשחייבה על תורים.

והיא חושבת "הלוואי שיכולתי להמשיך ולהתלבט איזה צבע למרוח ברגליים מבלי לדעת את מה שאני יודעת היום". באופן אירוני, דרכה של מיקי להסתתר, הוא במשיחות הגלוס שלה. בצורך הכפייתי לשלוף אותו, להחזיק אותו במצב מוכן, כמו נשק. כאילו הגלוס יכול להסתיר את מי שהיא באמת. הוא שנותן לה ביטחון להתייצב בפני מי שמנסה לפגוע. בה או במשפחתה.

לא הגלוס יפתור את הבעייה, היא תבין. אלא איחוד אמיתי בין בני המשפחה. היכולת להיות אמיצים, כמו הנמר, תוך תמיכה הדדית זה בזה, הבנה, ולקיחת אחריות.

 וגם אם הנורא מכול כבר לא יוכל להיעלם ולהימחק – אפשר ללמוד לחיות איתו, ולהמשיך.

ספר מצויין. קיראו.

כתבות מומלצות בשבילך

את כל הילדים בעולם

'את כל הילדים בעולם' מאת: טל ניצן כתבה: ד"ר רותי קלמן התחלתי לקרוא בבוקר וסיימתי בו־ביום את הספר הזה שכתוב נפלא! ארבע דמויות עיקריות לפנינו. וחתולה. הקשרים ביניהן לא תמיד ברורים. אבל יתבררו בהמשך. הקורא נחשף לארבע זוויות ראייה ומחשבה

קרא עוד »

הנחלה

'הנחלה' מאת: מריה טורצ'נינוף; משוודית: דנה כספי כתבה: ד"ר רותי קלמן מהמאה השבע עשרה ועד המאה העשרים ואחת, מתנחלים בני משפחה בתורם בנחלה הנקראת נֵוָבָּקָה, השוכנת במחוז אוסטרובוטניה במערב פינלנד. הרומן האפי של המשפחה – המתפרש על פני כמעט חמש

קרא עוד »

נמר מעופף

'נמר מעופף' מאת: יעל טבת קלגסבלד כתבה: ד"ר רותי קלמן סיירת גולני חרתה על דיגלה את סמל הנמר המעופף כסמל תחבולה, נחישות וסובלנות. הנמר פועל גם ביום וגם בלילה, וכנפיו מסמלות את הפעולות הקשורות לפעולות מוטסות. אבי המשפחה שעליה מבוססת

קרא עוד »

הקוסם

'הקוסם' מאת: קולם טויבין ; מאנגלית: ניצה בן-ארי כתבה: ד"ר רותי קלמן תומס מאן, הסופר הגרמני המצליח, נולד למשפחת סוחרים עשירה בגרמניה של סוף המאה התשע־עשרה. אביו שניהל את עסקי המשפחה במקביל למישרתו כסנטור – היה איש חמור ונוקשה, שלא

קרא עוד »

מעגל הנשים של הגבירה טאן

'מעגל הנשים של הגבירה טאן' מאת: ליסה סי ; מאנגלית: דורית בריל-פולק כתבה: ד"ר רותי קלמן טאן יון־סיין בת שמונה, כשהקיסר צ'נג־חואה שולט זו השנה החמישית (1469). אלה ימי החלב שלה, התקופה הראשונה של הילדות. בגיל חמש־עשרה היא אמורה לאסוף

קרא עוד »

ורד חצות

'ורד חצות' מאת: לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי כתבה: ד"ר רותי קלמן הספר המרתק הזה של לוסינדה ריילי, נפתח בשנת 2000, ביום ההולדת המאה של אנהיטה צ'באן, בדרג'לינג שבהודו. אנהיטה, כמו אמה בעבר, ניחנה בראיית הנולד. בתחושות אינטואיטיביות שמתבטאות

קרא עוד »
נגישות