'נסיכות אפילה ואור' מאת: חוה עציוני-הלוי

סיימתי לקרוא עוד רומן תנ"כי מעניין ומעשיר של חוה עציוני־הלוי. כרגיל, אני מתפעמת מתוצאות המחקרים שהיא עושה בסיפור המקראי עצמו, כשהיא נעזרת בפרשנויות; במחקרים ארכיאולוגיים, במאמרים היסטוריים; במדרשי חז"ל; ואפילו מהאזנה לפרשות השבוע המעניינות של הרב בני לאו. ואל כל אלה היא מוסיפה את התבלין האישי שלה – אותו דמיון חכם ויצירתי, אותה חכמת כתיבה, שיוצקת בשר וממשות לשלדיוּת הדמויות המקראיות, שלעיתים מוזכרות בתנ"ך בשתיים־שלוש שורות בלבד.

כרגיל, התמקדה עציוני־הלוי בשתי נשים. האחת, נסיכה אמיתית, בתו של פרעה, מלך מצרים, שלפי חישוביה אמור להיות סֶתִי הראשון, שֶׁמָּלַךְ במצרים באמצע המאה השלוש־עשרה לפני הספירה. על פי ההיסטוריה המצרית, ידוע, כי היו למלך זה שתי בנות. תִּיָה והֶנוּטמִירֶה. היא בחרה בְּתִּיָה, שנראתה לה מתאימה יותר לתפקיד בת־פרעה, הטובה, הרחומה, וחזקת האופי, שהייתה מוכנה לעמוד מול גזירות אביה, ששנא את העברים, ואימצה את משה התינוק לבן, כשהיא מגנה עליו כל חייו, כל עוד הוא חוסה בארמון.

וכך נראית אותה פגישת הסכמה שבין בת־פרעה ליוכבד ומרים: "מעתה, הילד הזה הוא בני. ואת, הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ, "… דמעות הקלה זרמו מעיני האם והבת, והן הגו בפיהן עוד ועוד מילים של תודה. תיה שקעה במחשבות, ואחר אמרה, "אשלח פקודה למושל ארץ גושן להודיעו כי הילד הוא בני, כי שומה עליו לשמור שאיש לא ייגע בו לרעה, כי את, יוכבד, הנך המינקת שלו, כי בתך תעזור לידך, וכי על שתיכן לא יהיה לעסוק בכל עבודה אחרת…"

תִּיָה מציידת אותן בכסף, בחמורים ובצידה לדרך, ומבקשת שפעם בחודש, יובא התינוק אליה לחבק ולנשק אותו. ואז יוכבד שואלת את תִּיָה מה שם תרצה לקרוא לתינוק.  "הנסיכה לא התלבטה רבות. "השמש זרחה ברגע שגיליתי אותו, אות לכך כי נולד מאל השמש רֶע, הלא הוא גם אמון ראש האלים. לכן אקרא לו ילד־אל־השמש, רֶע-מוסֶה, והוא יהיה השמש בחיי." היה זה שם מצרי, ויוכבד ומרים רצו כי יישא שם עברי. יוכבד הרהיבה עוז, ובדברה בשפה המצרית ובשפה העברית חליפות, הציעה, "אולי תקראי את שמו משה. כך ייזכר כי משית אותו מן המים." תִּיָה מסכימה שהוא ייקרא משה בשפה העברית, והן נפרדות. הן נושאות עימן את משה, המוגן מעתה בכתב הגנה מלכותי, אך בכל זאת עדיין פגיע מצד המלך, שבינתיים לא מוכן לפגוש אותו, וגם לא מאפשר פגישה חד־חודשית. למרות הקשיים, שמוערמים עליה, מצליחה תִּיָה לפלס למשה את הדרך ללבו של אביה, ומשה החכם גָּדֵל בין שתי התרבויות, עד שהוא מבין, בעזרת הרוח האלוהית המלווה אותו, שהוא חייב לבחור באחת מהן.

הדמות השנייה המככבת ברומן תנ"כי זה היא מרים. בתם של עמרם ויוכבד, ואחותם הגדולה של אהרון ומשה. גם מרים, סוג של נסיכה מקומית, מובלת על-ידי צו אלוהי ונבואי, שמכוון את מעשיה בתבונה. היא אינה מתפתית לחיות את חייה בקרב המצרים, למרות שאהובה בוחר לעשות זאת. היא יודעת שלעולם לא תתברך בתינוקות משלה, והיא יודעת שיש לה ייעוד. לשמר את מסורת עמה, ולהשריש בהם את המצוות.

בין השאר, היה זה תפקידה לטעת את המסורת העברית בראשו של משה בן השלוש לקראת העברתו לארמון "היא הציגה לפניו לוח חמר שעליו היו חרותות אותיות עברית… אחר לימדה אותו כי יש רק אל אחד ואין מלבדו, וכי אין פסל או תמונה בדמותו וכי אסור לעבוד אלים אחרים. כן לימדה אותו כי אסור לרצוח, לגנוב ולשקר, ועוד ממה שחשה בעמקי נשמתה כי הן מצוות האל. "אני יודע את זה," אמר. "מאין?" חקרה. הוא היה כמביט אל תוכו פנימה. "אני לא יודע מאין אני יודע." "שמור את הדברים האלה על לבבך כשתהיה בארמון פרעה, אבל אל תספר עליהם לאיש," הזהירה אותו. "לא אספר," אמר."

מרים, שנחשבת לאשת רוח בקרב בני עמה, מלמדת אותן על אבות העם והאמהות. "פעם שאלה אחת מבאות הבית, "וכי מדוע אין לנו מקדש כמו מקדשי המצרים?" בעיני מרים עלה אור זוהר, ולפניה נגלה חיזיון של אוהל ענק. בתוכו עמדה מנורה מזהב טהור, ועליה שבעה קנים ונרות דולקים. לפתע ירד על האוהל ענן, והחיזיון נעלם. "יהיה לנו מקדש כאשר נצא מפה," ניבאה. "וגם פה, אם נאהב את אֲדֹנָי אלוהינו בכל מאודנו, הוא ישכון בתוכנו פנימה."

גם את הילדות לימדה. וכשהיו הקטנות בוכות מגעגועים לאימותיהן, הייתה מלטפת את ראשיהן, ודוחפת לפיהן צפיחית בדבש שהכינה מראש.

כך ניצבות זו מול זו שתי נשים, משני צידי מיתרס, של שני עמים שאינם חיים בשלום זה עם זה. ובכל זאת, לעיתים הן בעלות אינטרסים משותפים. שתיהן עומדות על שלהן. שתיהן בעלות רגשות ותשוקות, ואלה – כוללים גם אהבה לאותו גבר, אך בעיקר – אהבה למשה.