'פנטזיה בארבע ידיים' מאת: אילנה סטרלין

בעודי מתיישבת לכתוב את הכתבה על הספר 'פנטזיה בארבע ידיים' של אילנה סטרלין, כיוונתי לי ברקע לשמוע את הביצוע היפהפה של יבגני קיסין (Evgeny Kissin) וג'יימס לוין (James Levine) לפנטזיה לארבע ידיים בפה מינור של שוברט, אותו ניגנו יחד בקרנגי הול.

יצירה זו של שוברט מלווה את חייה של גיבורת הרומן, אהרונה, עוד מימי ילדותה, כשביצעה יצירה זו ביחד עם מר פרנקל, המורה שלה לפסנתר, שמאד רגיש למצבי רוחה, ומכיל אותה בכל מצב "הוא משמאלי ואני לימינו… בהרמוניה כמעט מושלמת… אצבעותיי קלות, נשימתי מתרחבת ואני נשאבת אל תוך הצלילים של שוברט, וכאב מתוק מלחלח את עיניי, כאב שיש בו געגוע למושא שאין לו מילים!"

הגעגוע, והכאב, הם ששולטים בחייה, גם בהווה, לאחר שעשרים ושמונה שנים קודם לכן, היא נכנסת להריון מנתי, קיבוצניק לשעבר, שמנפנף אותה ממנו לאחר זמן קצר, בלא שיידע על הריונה. כשהיא הולכת להיבדק, ומבינה שהיא בהריון, כבר מאוחר מדי לעשות הפלה.

אמה, לא יודעת נפשה מרוב בושה, ומחליטה שהכי טוב לנערה, או יותר נכון, לה עצמה, שהבת תתרחק מהשכונה, שלא ייוודע לאיש. היא נשלחת בעל־כורחה לירושלים לביתם של דודצביקה ואשתו טלילה, לעבור שם את תקופת ההיריון. בתמימותה דאז, היא סוברת שהם דואגים לה כאחיינית. בדיעבד מסתבר לה, שהם דאגו לרחמה. בהיעדר ילדים משלהם, הם משכנעים אותה, שהכי טוב לתינוקת שנולדת לה, שהם יגדלו אותה, כאילו הם הוריה. הם מבטיחים לה, שהיא תלווה את הילדה כל חייה.

בכאב לב גדול, משתכנעת הנערה, שזה מה שיהיה טוב לתינוקת שלה. אבל מהר מאד היא נוכחת לדעת, שהם מתחילים להרחיק את הקטנה ממנה. הם גם מסרבים לתת לתינוקת את השם שהיא בחרה לה, ונלחצים מנוכחותה, כמי שמפריעה להם לגדל את "ילדתם". עד שיום אחד הם עוברים לניו־יורק, ובכך מפרידים את אהרונה מבתה. חלומה – הפנטזיה שלה להפוך לפסנתרנית מפורסמת, כפי שציפו ממנה כולם, נגוז. בתוך הצער הלא נגמר שלה, היא מסתפקת במשרת מורה לפסנתר.

פתח לתקווה מתגלם בדמות בן־זוגה, נוח. שכשמו כן הוא. מכיל אותה, מגבה אותה, מרגיע ומבין. ביחד עם בנו יותם, הם רוצים שתחיה איתם. אך היא עוד לא שלמה עם מה שקרה, ויודעת שרק כשתפגוש שוב את בתה, ותספר לה שהיא אמה, רק אז אולי יתמלא החור שבליבה, והיא תוכל להמשיך בחייה.

את החור הגדול שבתוכה, היא מנסה למלא באכילה, ובהשתלחות בסביבתה. כשהיא עומדת מול הראי, לאחר שאמה הולכת לעולמה, היא רואה "יתומה טרייה מאם, מניחה לפחדים לנהל את חייה ומניחה לאיש שאוהב אותה כפי שלא אהבו אותה מעולם, להמתין עד שתתרצה ותיאות להיעתר לבקשה ולגור איתו. ושותקת. עדיין שותקת."

דודצביקה, טלילה אשתו ואליענה (בתה של אהרונה) שהיא כבר בת 28, מגיעים לטקס סיום ה"שבעה". השניים מעולם לא סיפרו לאליענה, שאין הם הוריה האמיתיים. אבל אליענה מרגישה. היא מסתגרת מפניהם. סולדת מהדאגה הבלתי פוסקת שלהם, ובעיקר משתיקתם. כשהיא פוגשת את אהרונה, שהיא חושבת שהיא בת־דודה מבוגרת שלה, היא מרגישה שהן דומות, בעיקר בגלל המוסיקה "רק מי שאוהב מוזיקה כמוני וכמוך… יכול להבין את זה" היא אומרת לאהרונה, שמסמיקה בתגובה. בלבביות רבה, בפתיחות ובדיבור חופשי, היא מתחברת אל אהרונה בטבעיות, ומסכימה לבלות את הלילה האחרון בארץ, בביתה של אהרונה.

מה שיתיר את קשר השתיקה רבת השנים, ייכרך באותה יצירה בארבע ידיים של שוברט. ואחרי שייפרמו המילים, תגיע הנגינה שתשאף לחיבור ולהרמוניה, שאהרונה כה חיכתה להם כל ימיה: "ואנחנו מנגנות, מעולם לא ניגנו בארבע ידיים, כמו עוד הרבה דברים שלא עשינו יחד מעולם. הצלילים מנסים להתמזג, היא מנגנת את המנגינה המובילה ואני יושבת משמאלה ומלווה אותה, נותנת לה להוביל ומנסה להתאים את הקצב…"