'פשעו של האב אָמָארוּ' מאת אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ ;

תירגמו מפורטוגלית והוסיפו הערות: רמי סערי ופְרַנְסִישְׁקוּ דָה קוֺשְׁטָה ריש ; אחרית דבר ; רמי סערי

ז'וּזֶה מָרִיָה אֵסָה דֶה קֶיְרוֹשׁ נולד בפורטוגל כילד בלתי־חוקי לשופט ברזילאי רם דרג ולבחורה צעירה ממשפחה מכובדת. על־פי האחרית דבר של רמי סערי, מעמדו כילד בלתי־חוקי השפיע על הבחירה המושכלת והפתוחה שלו להעמיד, במרכז הרומן, אהבה חריגה בין אָמָארוּ, כומר  צעיר ויפה – שבתוקף תפקידו אמור לחיות חיי פרישות – לבין אָמֶלְיָה, נערה יפת־תואר תמימה ואדוקה בדתה. בעקבות אהבה זו והקשר האסור, שנוצר בין השניים, היא נכנסת להריון, שהופך לטרגדיה.

גם רומן זה, גרר מחאות חריפות מצד הכנסייה הקתולית ומצד העיתונות השמרנית בפורטוגל ובברזיל במשך עשרות השנים שבאו לאחר הפרסום. רוב יצירותיו הספרותיות (עשרים ושמונה במספר) ראו אור רק אחרי מותו. אך הוא השאיר חותם בספרות הפורטוגלית של המאה התשע־עשרה, וכן במאות הבאות, וביסס את מקומו של דֶה קֶיְרוֹשׁ בין גדולי הסופרים של פורטוגל במאה התשע־עשרה.

אָמָארוּ הגיע לכמורה בעל־כורחו. המרקיזה שגידלה אותו לאחר מות אימו, מקציבה בירושתה את סכום הכסף שאמור להיות שכר לימודי הכמורה של אָמָארוּ. "איש לא ביקש מעולם לדעת מה נטיית לבו או מה הוא רואה כייעודו בחיים…" לכאורה משלים אמארו עם הנתיב שנבחר עבורו. "המחשבה שיהיה כומר ממילא לא עוררה בו סלידה… משך את לבו המקצוע שהעוסקים בו עורכים מיסות יפות, אוכלים ממתקים משובחים, מדברים עם נשים חרש חרש – חיים ביניהן, ממתיקים איתן סוד ותוך כדי כך מרגישים את חמימותן החודרנית – ומקבלים תשורות על מגשי כסף…"

אבל כבר כשיצא לחופשי מהעבודה המפרכת והאינסופית בחנות של דודו המתנכר – כדי ללמוד לטינית, כהכנה ללימודים במדרשה לפרחי כמורה, והחל להביט סביבו – הבין אָמָארוּ, שבוער בו רצון לחבק מישהי ולא לחוש בודד. הוא הצטער על שייאלץ להתמסר לכמורה, שתמנע ממנו את היכולת להתחתן ולחלוק את חייו עם רעיה.

בלימודי הכמורה הירבו לדבר על חטא התאווה, ובספרי הלימוד "מצא אָמָארוּ עיסוק אובססיבי באישה. סביבו חש מרד דומה של הטבע: הלימודים, הצומות, הסיגופים – כל אלה יכלו לעשות בגוף כבשלהם ולסגלו להרגלים מוכניים, אולם עמוק עמוק בתוכו התנועעו התשוקות בשקט כמו פקעת נחשים הרוחשים במאורה באין מפריע…"

כשהוא מגיע לשמש כומר בלֶיְרִיָה, הוא הופך למושא רכילות מקומית "חברותיה הקרובות ביותר של סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה – דונה מריה דה אסוּנסָאוּ והאחיות לבית גַנְסוֺזוּ – מיהרו לביתה מוקדם בבוקר כדי להתעדכן בפרטים…" סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה, שחיה עם בתה אָמֶלְיָה, מפנה חדר בביתה לכומר החדש, על פי בקשתו של הכומר הראשי דיאש, שנוהג לחלוק עימה את יצועה מפעם לפעם, ועוזר לה כלכלית.

ביתה של סָאוּ ז'וּאָנֶיְרָה משמש בערבים כסלון חברתי. גבירות וכמרים יושבים יחד, מלהגים, מרכלים, ומשחקים במשחקי חברה. מתחת למעטה האמונה, שאופף את רוב המשתתפים, והכבוד שהם רוחשים לאנשי הדת, רוחשות תשוקות, קנאות, ושמחות לאיד. בין המצטופפים באותו מקום, מדי ערב, נמצא גם לבלר מקומי בשם ז'ּואָוּ אדוארדוּ, שמאוהב באמליה, ומקנא בתשומת הלב שהיא מעניקה לכומר אמארו. כשהוא מרגיש שהם הולכים ומתקרבים זה לזו, קינאתו מובילה אותו לפרסם גילוי דעת אנונימי בעיתון, שבו הוא משמיץ את הכמורה המושחתת במקום. הוא אינו מזכיר שמות, אך מתאר את המואשמים, כך שכל מי שמכיר אותם יזהה שבהם מדובר. אמארו עוזב את בית סאו כדי שלא יידברו שהוא מסית את בתה. אמליה מנסה אף היא להפסיק ולחשוב על אמארו, יודעת שלא תוכל להינשא לו, וכדי לשמור על שמה הטוב, היא מחליטה להתארס לזואו אדוארדו.

המאמר מעורר שערוריה רבתי בעיר. כולם מדברים על כך, כולם מגֵנים על הכמרים שלהם, וכשמתגלה זהותו של זואו ככותב גילוי הדעת המשמיץ, כולם יוצאים נגדו (מלבד האם ובתה), והוא נאלץ לעזוב את המקום, רגע לפני שזואו ואמליה באים בברית הנישואין.

אמארו יינצל מעתה את אמליה, בבית הפעמונר, במסווה דתי, וכשתהרה, הוא יחליט בשבילה – או יותר נכון בשבילו – מה נכון לעשות. מה שיוביל לטרגדיה. פשעו של האב אמארו, אינו רק הדחתה של נפש תמימה, מאמינה ואוהבת, אלא אף יחסו אליה, השתלטותו על נשמתה, החלטותיו הרות הגורל, שנועדו להציל בעיקר את עצמו, והקלות שבה ניער חוצנו מהאחריות ומהשלכות מעשיו.

הסופר, דה קירוש, כותב באומץ נגד כמרים מושחתים, בתקופה שבה ההגמוניה של הכנסייה עדיין גדולה מאד. אולם, אין הוא יוצא כנגד כל הכמרים. דמותו של הכומר  פראו, למשל, היא דמות חיובית ביותר, כפי שאיש דת אמור להיות. על המאמר של הלבלר הוא יגיד לאמליה: "קראתי את המאמר, גברתי. הבחור לא כתב נגד הכמרים, אלא נגד הצבועים!" כך בעצם מציג גם הסופר את העניין, כמו גם בויכוח האידיאולוגי־פילוסופי שמתפתח בין הכומר פראו לידידו, דוקטור גובֵיָה, בין המשך ההגמוניה של הכמורה, שאינה נקייה משחיתות, והיצמדותה למה שהיה בעבר, לבין הקידמה, המדע, צרכי החברה והשלטון. או באקורד האבסורדי של הסיום, כשהרוזן מריבמר מתאר את מצבה הטוב של פורטוגל, כששני הכמרים שמולו מאשרים את דבריו, ולנגד עיניהם רואים את הסחי, העליבות, השחיתות, הניוון והחיים האומללים של תושבי העיר.