'אגם הגעגועים' מאת פאולינה סיימונס; מאנגלית: לי עברון

כתבה: ד"ר רותי קלמן

עוד ספר מקסים של פאולינה סיימונס, שתורגם לעברית על-ידי לי עברון. ואולי כאן המקום להגיד תודה לה, ולכל העוסקים במלאכת התרגום של יצירות ספרותיות לעברית. תודה על שאתם מצליחים לגרום לספר להיקרא, כאילו העברית היא שפת האם. תודה על שאתם מנגישים לנו את אוצרות התרבות מהעולם כולו, באיכות נפלאה, ובלא שנרגיש בבעיית שפה.

ולתרגם את פאולינה סיימונס זה ודאי מבצע שלוקח זמן רב, שכן אורכם של ספריה הוא בממוצע 700 עמודים. עמודים שמכניסים אותנו, כל פעם לעולם אחר, משולב בהיסטוריה, משולב ברומנים יפים, עצובים, עוצמתיים ובכתיבה קולחת. כמו כאן ב'אגם הגעגועים'.

בפרולוג אנו מתוודעים לשתי חגיגות שמחות. האחת – באיספס, שבאוקראינה, רומאן לזאר נושא לאישה את סיסי, חברתה של אחותו איזבל. החגיגה כפרית וצנועה, אך מלאה בשמחת חיים של משפחה מאוחדת. הם אוכלים את המאכלים המקומיים, מנגנים בחליל, כינור, אקורדיון ובללייקה, רוקדים עד הבוקר ושותים את הוודקה הביתית שזורמת כמים.

במרחק ששת־אלפים וחמש־מאות קילומטרים משם, חוגגת משפחת אוונס, את יום נישואיהם השביעי של פין וונסה. המקום: מועדון סאמרסט האקסקלוסיבי בבוסטון, שבארה"ב. תזמורת של פול וייטמן, על חמישה־עשר חבריה, הגיעו במיוחד מניו יורק. "מלך הג'אז בעצמו עמד על הבמה בטוקסידו לבן, זהב הסקסופון שלו זהר, זהב הסקסופון שלו ריחף באוויר כמו קונפטי-טנור, ופין רקד עם ונסה. השולחנות כוסו מפות וחבצלות לבנות, והאנשים היפים בקהל לבשו את מיטב הבגדים של יום שישי בערב, שערם היה עשוי ללא רבב ושמלות המשי ברקו. האוכל היה משובח… הכול היה אלוהי…" מלבד העובדה שהקוקטייל היחיד שהוגש, היה מינט ג'ולפ נטול אלכוהול. שכן השנה 1929, הייתה שנה שבה נאסר על ייצור ושתיית אלכוהול בארה"ב.

לכאורה, אין שום קשר בין שני האירועים המשמחים ומשתתפיהם. אבל המחברת, כבר מכינה אותנו למשהו משנה עולמות שיקרה, ושייחבר בין שני הגיבורים המרכזיים: "כאלה היו החיים – הם נמדדו בערך, בזמן, במקום, במרחב. הם לחצו עליהם מכל עבר, ואף על פי שפין ואיזבל עדיין לא ידעו זאת – בעודם נהנים ממשתה מענג בפינות השונות של עולמם רחב הידיים, האחד מסתחרר לצלילי הסקסופון המנגן פנדנגו והאחרת לצלילי הכינור – הם כבר עמדו על שפת התהום."

כבר בפתיחה מתחיל הסיבוך. סיסי, גיסתה וחברתה של איזבל, מגיעה ברכיבה פראית על בויקו, הסוס הכביר, לחווה של איזבל ומיריק, ובחוסר נשימה היא מספרת להם, על קבוצה של סובייטים, שניסתה להגיע לאיספס, הכפר הקטן שלהם באוקראינה – כנראה כדי לבזוז ממזונם של הכפריים – וחוסלה ביריות על-ידי ויטלי וסטן, בני־דודה. איזבל ומיריק, בעלה,  מבינים, שהמעשה של בני־הדודים, יביא עכשיו צרות על הכפר כולו, והם מכנסים את כל המשפחה כדי לדון במצב, שהסתבך.

אף העגורים, שנחשבים סמל למשפחתיות איתנה, פוריות ושלום –  מופיעים בתחילת העלילה, אבל פונים לכיוונים שונים, מה שאינו מבשר טובות.

ויטלי וסטן, בני דודה של סיסי, נתפסים ונתלים בקרסוליהם עד מוות. מכאן והלאה יורע מצב האיכרים בכפר איספס, כמו גם ברחבי אוקראינה. קבוצות נוספות פושטות ובוזזות, אוסרות מתנגדים, ומתנחלות לשמירה צמודה. השלטונות הסובייטים מצפים מהם למיכסת סחורה ואספקה חקלאית גדולה בהרבה ממה שהם מסוגלים לנפק – בשל בעיות מזג אוויר, בשל מחסור בכוח אדם, בשל דרישה שאינה עולה בקנה אחד עם היכולות. כשהמשפחה של איזבל, 19 נפשות בסך הכול (כולל שני בניה), אינם מסוגלים לשאת עוד את הדרישות הבלתי אפשריות, והם יודעים שגורלם יהיה מר – הם מחליטים לברוח, לחצות ימים ויבשות, ולהגיע לארה"ב כפליטים. הם יוצאים על גבי סוסים, אך ברגע מסויים היא נשארת רק עם סיסי על גבי הסוס בויקו. הן ממשיכות בדרכן, בדרכים לא דרכים, וכשהן מגיעות לספינה שאמורה להשיט אותם הרחק משם לארה"ב, מגלה איזבל שהיא נותרה לבדה. ברגע האחרון נוטשת אותה סיסי, כדי לחזור לרומאן, שסירב לעזוב.

איזבל מגיעה לשומאן, רופא אוקראיני מקורב למשפחה, שעזב כבר לפני שנים רבות את ארצו, והתאקלם בבוסטון כחייט.

כשאיזבל יושבת בחנותו, הלומה מארץ חדשה, ללא איש ממכריה, ובלא לדעת מה יהיה גורלה, נכנס פין, הבנקאי העשיר, לחנותו של שומאן, כדי לקחת את שמלותיה של ונסה, אשתו, שנמסרו לשומאן לתיקון. בחנות הוא מגלה אשה זרה, ששומאן מבקש ממנו לקחת אותה איתו ולתת לה עבודה.

כמעט מבלי אפשרות לדחות את הבקשה, הוא מוצא אותה כבר לצידו. מוכנה ללכת איתו. "היא הייתה קהויה ורדופה כל כך, ועיניה בצבע נמל בוסטון בסערה, מין ירוק בלתי מוגדר. היא לבשה מטפחת ראש חומה שנכרכה סביב ראשה ונקשרה בקשר עבה מלפנים מעל מצחה הבולט. "איך קוראים לך בעצם?" שאל ולא הצליח להרחיק את האנחה מקולו… האישה הצעירה הרימה אליו את עיני הגרניט שלה, זקפה את גבה, ובהדר גאה של העולם הישן אמרה בקול אלט אנדרוגיני עמוק ורם, "איזבל מרטין לזאר." שפתה התחתונה רעדה קלות. הם עמדו זה מול זה. "אני פין," אמר."

וכך מגיעה איזבל לביתו של פין. ונסה היפה אך הפסיבית, תתקשה לעכל אותה, אך לא תעשה דבר כדי למנוע את איזבל, מלהתחבב על בנותיה, על משפחתו של פין, ועל פין עצמו, שמוצא בה עזר כנגדו, שכן וונסה לא מתפקדת בביתה בשל מצב נפשי לא מאובחן.

1929 הבורסה מתמוטטת, והעולם העסקי נהרס. פין ייגלה מה זה לאבד את כל נכסיו, את כל רכושו. כשאיזבל – שתיאמץ אנגלית טובה במשך הזמן – תבין את מצוקותיו, ותדע כיצד לעזור ולהציל את כל המשפחה, שתתאושש בזכותה, ותתחיל חיים חדשים.

מה יקרה בהמשך? פאולינה סיימונס תוביל אותנו לשיאים של סיבוך, לאהבה גדולה, ולהתרה, כפי שהיא יודעת היטב לעשות במלאכת מחשבת.

מומלץ ביותר.

כתבות מומלצות בשבילך

הנשף של מגדלת הדבורים

'הנשף של מגדלת הדבורים' מאת סוזן ויגס; מאנגלית: ניצן לפידות כתבה: ד"ר רותי קלמן סוזן ויגס גורמת לספר להיות מעניין ואטרקטיבי. מלבד העלילה המעניינת, היא מכניסה גם  מתכוני עוגות, לחם, קוקטיילים ועוד, המבוססים על דבש. בנוסף, בפתח כל חלק, אנו

קרא עוד »

תא הטלפון בקצה העולם

'תא הטלפון בקצה העולם' מאת לאורה אימאי מסינה; מאיטלקית: שירלי פינצי לב כתבה: ד"ר רותי קלמן איזה ספר נפלא זה! פשוט נהניתי ממנו מהרגע שהתחלתי לקרוא, וכבר הימלצתי עליו לחברות, עוד בטרם סיימתי. כי ידעתי שהוא ימשיך ויהיה טוב עד

קרא עוד »

דרך הגחליליות

'דרך הגחליליות' מאת כריסטין האנה; מאנגלית: גילת בנטל כתבה: ד"ר רותי קלמן "אני תוהה מי נתן את השם לרחוב שלנו," אמרה טולי. "לא ראיתי פה שום גחליליות" קייט משכה בכתפיה. "יש שם, ליד הגשר הישן ברחוב מזורי. אולי איזה חלוץ

קרא עוד »

אגם הגעגועים

'אגם הגעגועים' מאת פאולינה סיימונס; מאנגלית: לי עברון כתבה: ד"ר רותי קלמן עוד ספר מקסים של פאולינה סיימונס, שתורגם לעברית על-ידי לי עברון. ואולי כאן המקום להגיד תודה לה, ולכל העוסקים במלאכת התרגום של יצירות ספרותיות לעברית. תודה על שאתם

קרא עוד »

העיר הערפילית

'העיר הערפילית' מאת קרלוס רואיס סאפון; מספרדית: אביגיל בורשטיין כתבה: ד"ר רותי קלמן 'העיר הערפילית' הוא ספרו האחרון של אמן המתח והמסתורין, קרלוס רואיס סאפון, שהלך לעולמו ב-2020, ולא הספיק לראות את הספר יוצא לאור. הספר מכיל אחד־עשר סיפורים, שנכתבו

קרא עוד »

לפני שהתחלנו

'לפני שהתחלנו' מאת דנה לוי אלגרוד כתבה: ד"ר רותי קלמן זהו הספר הראשון של דנה לוי אלגרוד שאני קוראת. היא כותבת טוב. בז'אנר של סיפורים רומנטיים המשלבים בתוכם אירוטיקה כתובה היטב. מודה. זה אינו סוג הספרים שאני קוראת בדרך כלל,

קרא עוד »
נגישות