'אז'ני גראנדה' מאת: אונורה דה בלזק; תורגם מצרפתית: מנשה לוין

מי שגרמה לי לשוב ולקרוא את הרומן הקלאסי הזה, הראשון מיצירות המופת של הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק, היא אורלי קסטל-בלום בספרה 'ביוטופ'. כשקראתי את ספרה, הירגשתי את רוחו של בלזק שורה על ספרה. מלבד התיאורים הריאליסטים, הדקדקנות של הגיבור הצרפתי שלה ז'וזף שימל, ואיזכורו הישיר של בלזק, בדוקטורט של ז'וזף, הירגשתי שיש עוד דברים שמהווים מכנה משותף עם בלזק.

פישפשתי בספרייתי הפרטית, ומצאתי שלושה ספרים של בלזק: אבא גוריו, עור היחמור ואז'ני גרנדה. המהדורה של אז'ני גרנדה, זו שבספרייתי, היא הגירסה המתורגמת הישנה של עם עובד משנת 1967. אתם יכולים ודאי למצוא היום מהדורה חדשה יותר. אני נצמדתי לישנה, ולא יכולתי להפסיק לקרוא. נפעמת מחדש, מגדולתו של בלזק. על תיאוריו המדוקדקים, הריאליסטים, יכולתו לתאר את נפשם וטבעם של גיבוריו – נשים וגברים כאחד, ואת החברה – כחברה, שמקדשת את הכסף כערך עליון ויחיד.

במרכז הרומן נמצאות שתי דמויות. זו של מר גראנדה, וזו של בתו, אז'ני. כדבר והיפוכו. מר גראנדה, היה חבתן יין, בשלב מסויים היה ראש העיר סומיר, ובזמן ההווה של העלילה – האיש העשיר, ולפיכך, החשוב ביותר בסומיר. הוא נחשב לכזה בשל היותו סוחר ממולח ביותר; בשל הרכישה המוצלחת של הכרמים הפוריים ביותר, ועוד מספר קרקעות ונכסים; בשל שלוש ירושות שיירש; ובעיקר בשל קמצנותו הגדולה, ויכולתו לסובב בעורמה דעתו של כל אדם, כך שהמרוויח היחיד יהיה הוא עצמו. אי־לכך, כל מילה שלו מופצת מיד לכל תושבי עיר השדה הזו, מבית לבית, והופכת לקדושה, שעל פיה יישק דבר.

"במעשיו הפחותים ביותר עמדה לו למר גראנדה הסמכות של הדעה הפסקנית והחותכת. דיבורו, לבושו, עויותיו, קריצות עיניו היו קובעים הלכה באיפרכיה, שבה יכול היה כל אחד, לאחר שלמד את טיבו של אדם זה… לעמוד על הבינה העמוקה והאילמת שצפונה היתה בכל תנועה קלה שלו. "החורף עתיד להיות קשה," היו הבריות אומרים, "האב גראנדה שם את הכפפות החמות שלו: צריך להתחיל בבציר." או: "האב גראנדה מכין לו הרבה כפיסי־חביות: השנה יהא היין בשפע."

למרות עושרו הגדול, ובשל קמצנותו הגדולה, ביתו של מר גראנדה רחוק מכל הילה של עושר. בני ביתו – אשתו, בתו, והמשרתת "נאנון הגדולה" – אינן מודעות כלל לעושר, שכן הן חיות בצמצום גדול מאד, בהקצבה קטנה ונזירית של המזון היומיומי, עם נרות פשוטים, המשמשים למאור, ואח, שבוערת במשורה, במועדים קבועים, לשעות ספורות.

"זה חמש־עשרה שנה היו ימיהן של האֵם והבת חולפים בניחותא במקום הזה, אגב מלאכה שקודה, למן חודש אפריל ועד חודש נובמבר. ביומו הראשון של חודש אחרון זה יכולות היו לקבוע חניית־החורף שלהן ליד האח; לפי שרק מאותו יום ואילך התיר גראנדה להדליק אש ב"טרקלין", וגזר לכבותה בשלושים ואחד במארס, בלי להתחשב כל עיקר בצינות הראשונות של האביב ושל הסתיו…"

הן אינן יוצאות לשום מקום, ומבלות את זמנן בסריגה ובהטלאת הלבנים שבבית. כשבכל הזדמנות מצהיר מר גראנדה, שהם עניים – לנשות ביתו אין סיבה, הנראית־לעין, לפקפק בכך.

קומץ קטן מאד של אנשים, סובב את בני משפחת גראנדה. לכאורה חברים. לאמיתו של דבר, בעלי עניין, והוא הרצון להשתדך לאז'ני, היורשת העשירה, שאינה יודעת דבר על מעמדה זה. משפחות אלה מכרכרות סביב משפחת גראנדה, כשהגברים במשפחות אלה, הם אנשי המקצוע היחידים שיודעים באמת מה מצבו הכספי של מר גראנדה. ביניהם הנוטריון שלו, עורך הדין שלו, כומר ובנקאי. אבל בעוד הם נלחמים מלחמה סמויה בינם לבין עצמם מי יזכה להיות משודך לבת העשירה, מופיע ב"זירה" שחקן חדש ובלתי מוכר.

זהו שארל גראנדה, הבן של אחיו של מר גראנדה. וזהו הרגע שבו אנו מרגישים תפנית בעלילה, ואת מערך הכוחות משתנה. שארל מגיע מפריס, מטורזן כולו, בבגדי פאר, כדי להרשים את האנשים הפשוטים של עיר השדה. הוא כבר שמע על עושרו של דודו, והוא בטוח שיגיע לארמון, ייצא לבלות בנשפים, ויוכל לחיות חיי הוללות. כשהוא מגיע לבית האפל והפשוט, הוא נדהם. ואילו בת־דודו, שקיבלה את עולמה הצנוע בטבעיות מוחלטת עד־כה, נפעמת מעלם־חן זה – מיופיו, ממנהגיו ומבגדיו הנאים, והיא נשבית בקסמו מהרגע הראשון. כשמתחילים לנבוט בתוכה רגשות, שמעולם לא חוותה, היא מתחילה להבין את הפער שבין ביתה ומנהגיו, לבין הבחור המפונק שהגיע, ונראה כנסיך שנקלע למקום הלא נכון.

בשלב הזה, היא מתחילה לראות את אביה באור אחר, וכדי להיטיב עם מי שליבה נוהה אליו, היא מתחילה לצאת בעוז־רוח, כנגד המגבלות. מכאן אנחנו מגלים את אישיותה, את חוכמתה, את עוז רוחה כנגד עריצותו של האב, ואת כוחה של האהבה.

באיגרת שמביא שארל, מאביו לדודו, מבין מר גראנדה, ששארל לא נשלח אליהם רק כדי להעביר כמה חודשים במקום, אלא שאחיו, גיום גראנדה, שחי בפריס, הסתבך כספית והוא לפני הכרזה על פשיטת רגל. מכיוון שאין הוא יכול לעמוד בבושה שבמצבו החדש, הוא מתכוון לשים קץ לחייו, ומבקש מאחיו לספר לבנו, שהוא כבר אינו בין החיים, ומבקש שידאג לו.

מר גראנדה חושב רק במונחים כספיים. מותו של אחיו אינו גורם לו לרגשי צער. אלה נגרמים מהעובדה, שמות האח, מלווה בבעייה כספית, שעכשיו מונחת לפתחו, ובבושה למשפחה בשל אובדן הנכסים והחובות לנושים. במוחו הוא כבר זומם מזימות כיצד יצליח להציל את כבוד אחיו ואחיינו בפריס, בלא שיבזבז עליהם את כספו. לעומתו, הנשים שבבית, מבינות רק את כאבו של הבן היתום, ומנסות לרכך, ככל יכולתן, את כאב־ליבו על מות האב האהוב.

בלזק מיטיב כל־כך לתאר את טיבו של הקמצן, הכילי הזקן, שרק הכסף עומד אל מול עיניו. זאת, לעומת ליבה הטהור של אז'ני, שכולה אהבה ונתינה, ועמידה על־שלה, כולל יכולתה לכלכל את מעשיה בחוכמה ובטוב־לב. היא יורשת לא רק את עושרו, אלא גם את החוש לעסקים. אבל בניגוד לאופיו הקמצני של אביה – שידע רק לרמוס אחרים, כדי להוסיף לעושרו – אנו מתוודעים לאושר הנתינה, שלא על מנת לקבלת תמורה, שמאפיין כל־כך את בתו, אז'ני, שמעריכה את הכסף – רק כדרך לעזור לזולת.

זהו ספר קלאסי נפלא, ותודה לסופרת אורלי קסטל-בלום שהפנתה אותי שוב לקסמו של בלזק.