'אל תספר לאחיך' מאת מאיר שלו

(ניתוח מתוקן של היצירה שכבר נסקרה על־ידי בעבר)

איתמר- רווק יפה וקצר רואי, בן שישים וחמש, שחי כבר שנים רבות בארה"ב, ובועז, אחיו בן השישים ושלוש – שחי בארץ, נשוי למאיה ואב לבן ולבת – נפגשים אחת לשנה בארץ, בבית מלון ל"ליל אחים".

רק לאחר כמה כוסות של בוכא, משקה תאנים מיוחד, נפתחים השניים, וחרצובות לשונם משתחררות. לכאורה, רק בגלל היין. מאחורי הפגישות האלה, והלבבות שנפתחים זה אל זה ברֵעוּת של אחים, מסתתר צבא שלם של נשים חזקות ושולטות, שמותירות את השניים, כנועים, או בורחים לחיק הסיפורים, שרק הם מאפשרים להם שליטה על חייהם, ובנייה של האגו שלהם – כל אחד לעצמו, ואחד כלפי השני.

איתמר (איטה) מתאר בפני בועז אחיו, סיפור שהוא כותב, על פגישה מוזרה ומורכבת שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן. מהרגע שבעלת הבר, שבו ישב, מזמנת את חברתה, שרון, לפגוש אותו, בשל היותו גבר יפה במידה בלתי רגילה. מכאן הדברים מתגלגלים בלא שתהיה לו שום שליטה עליהם: ההגעה של שרון, ההובלה שלה את איתמר בשבילים אפלים אל מקום מבודד, עמדת הכוח שהיא קונה עליו, כשהיא מבינה את גודל קוצר הראייה שלו "אז אתה ממש עיוור" היא אמרה. "זה מתחיל להיות מעניין ומלא אפשרויות", ואז היא לוקחת את משקפיו, והופכת אותו נתון לחסדיה. עד שהיא מגלה לו את מניעיה ותרמיתה, מחזירה לו את משקפיו ומשחררת אותו. בועז מקשיב, מכנה אותה "מטורפת" ומתאר כך את אחיו: "אתה היית בסך הכל אביזר במה בהפקה שלה".

מדוע מספר איתמר דווקא את הסיפור הזה לבועז? איתמר אומר: "אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות". ובועז מגיב: "… ומה זה 'הייתי ממציא לך סיפור'? אולי כבר המצאת? הרי בכל ליל אחים שלנו אנחנו מדברים בעיקר על אבא ואמא, אז אולי כבר נגמרו לך הסיפורים האמיתיים והתחלת להמציא חדשים?" ואיתמר משיב: "אולי… אבל אתה חייב להאמין לי, אין לך ברירה, כי אני זה שמספר ואתה זה ששומע" ובתוך תשובתו, שבה הוא פעיל מול בועז הפאסיבי, עונה־לא־עונה איתמר לבועז. כי מה שהוא מנסה להסתיר ממנו זה סיפור אחר, שהוא באמת על הוריהם, ויותר נכון על אימם, ועל השמיעה שלה והתרמית שלה כלפי אביו. על ערש דווי מגלה האֵם לאיתמר, בנה האהוב, המועדף, את הסוד שהסתירה מכל המשפחה. מגלה, ומתרה בו "אל תספר לאחיך". היא יודעת שבועז יתרגז, כי יש בסיפור מן הפגיעה באביהם, שהעדיף אותו. לא סתם חוזר ואומר איתמר במהלך הסיפור "אביך" ולא "אבינו", כשהוא מזכיר את האב.

נראה שסיבה נוספת של איתמר לספר את הסיפור, היא דווקא כדי להקטין את דמות עצמו כְּיָפֶה, תכונה שֶׁבְּשֶׁלָּהּ מקנא בו בועז מאז ומעולם. איתמר מדגיש בכוונה את התכונות שמחלישות אותו: קוצר הראייה הגדול שלו, ולכאורה, היותו פחות חכם מִיָּפֶה. זאת, כדי לתת לאחיו הצעיר במתנה את חולשותיו, ולהעצים את בועז, שמרגיש, שהיה נוהג בחוכמה רבה יותר, לוּ נקלע לסיטואציה כזו.

עוד ייתכן, שהסיבה לסיפור כזה, כמו רבים לפניו, היא מתנה נוספת שהוא מעניק לאחיו: היכולת להכניס אותו לסיטואציות אירוטיות, שבועז כגבר נשוי לא מרשה לעצמו: "עכשיו גם לי יש הוראות" אומר לו בועז "שמכאן והלאה לא תשכח לתאר כל פרט. אני רוצה לשמוע הכל. את כל הרגלינו על כתפינו ואת כל האנו נושאים לפידים, ובלי האסוציאציות שמקפיצות אותך כל הזמן לצדדים. אני רוצה כמה דקות בלי מיכל ובלי מאיה ובלי אבא ואמא. רק אתה ושרון בלילה ההוא ואתה ואני הלילה." במילים אלו, יוצר בועז הקבלה, שמשלבת אותו ואת שרון יחד, ומאפשרת לו פנטזיה כפולה. האחת, שבה הוא עם שרון, והשנייה – שהוא במקום שרון, וביתרון כוח על אחיו היפה.

הפעם הנוספת, שבה נאמר "אל תספר לאחיך", מופיעה על־פי בקשה של מאיה הגיסה, ששמעה את הסיפור על שרון, עשרים שנה קודם לכן, וביקשה מאיתמר שלא לספר לאחיו קודם־לכן. רק אחרי שמאיה מאפשרת לו לספר – הוא מספר, בבחינת מי שממלא את ציוויה. אבל נראה, שהמניעים שלו הם שקובעים מתי לספר, ואיך לספר. כי הם משמשים לו כְּסוּת למה שהוא מתאמץ לא לגלות לבועז באופן ישיר.

מיכל, היא האקסית המיתולוגית של איתמר. אף היא, אישה כוחנית ודעתנית, כזו שזוכה בפרסי הצטיינות על חוכמתה, בניגוד אליו, שזכה פעם אחת בפרס הצטיינות על עגלת כושר שבנה, בזמן היותו מדריך אימון גופני בצבא. האמירות שלה, כמו של נשים אחרות ברומן, הן כאלה שבדרך כלל נאמרות לנשים על ידי גברים שוביניסטים בסגנון "תהיי יפה ותשתקי".

המשקפיים שלו, שרבות מבקשות שיסיר אותם – לכאורה, כדי לראות אם הוא יפה יותר בלעדיהם – מסמלים, אולי, את החוכמה ואת כוחו (כמו מחלפות שערו של שמשון). ולכן, מיכל, כמו כל היתר, מעדיפה אותו בלעדיהם: "איטה עם המשקפיים שונה מאוד מאיטה בלעדיהם," אמרה פעם מיכל לבועז ולמאיה, "אבל שניהם יפים." "וככה יש לי שני חתיכים," היא צחקה, "אבל זה לא כל כך משנה, כי לא המשקפיים שלו קובעים אלא אני…"  אמירות שכאלה אנו שומעים גם ממאיה גיסתו שאומרת: "רק להיות יפה וזהו, שזה כמוך, איטה". או חברים ששואלים, כדרך שנשים יפות נשאלות: "למה אתה לא מתחתן? … איך זה שגבר יפה כמוך לא מביא ילדים יפים לעולם?"

על הקשר של בנה המועדף עם מיכל אומרת האם באנחה ובדאגה: "מיכל חזקה וחכמה מדי בשביל איתמר שלנו, קֻבַּעַת של ייסורים היא תגמיא אותו." ואילו האב, עוקץ אותו, במעט שמחה לאיד (שכן הוא הבן האהוב על אשתו): "אתה יודע מה מאיה של בועז אומרת עליך, איתמר? שאתה הצאצקע של מיכל… היא כמו ילד שיורד לרחוב עם האופניים החדשים המבריקים שלו, להוציא לכל הילדים האחרים את העיניים… והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך, תקנאו כולכן, ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה."

מיכל אכן זורקת אותו, אחרי חמש שנות חברות, ושוברת את ליבו לכל החיים. אך גם אחרי שפיתחה קריירה מדעית, התחתנה, ילדה ילדים ויש לה כבר נכדים, כשהיא רוצה להעביר אליו מידע כלשהו, בשהותו הארוכה בחו"ל, היא מעבירה לו דרך אחיו, בועז, תוך ציווי: "אל תספר לאחיך", כדי שאיתמר לא יידע, שהיא זו שסיפרה.

האחווה של האחים בלילה הזה מאפשרת גם לבועז להרגיש מועצם, ולכן, על ציוויה של מיכל הוא אומר: " אני מרגיש שליל האחים הזה שלנו הוא ליל אחים מיוחד… וחוץ מזה… מי שואל אותה? מי היא שתגיד לנו מה לעשות ומה לא לעשות? הגיע הזמן שגם אתה לא תשים עליה".

התנהלות כוחנית נשית אחרת היא זו של אמם של איתמר ובועז כלפי אביהם, כפי שמתלונן האב: "פולשת אל הטריטוריה שלי… אין לה גבולות. אם היא היתה בעל־חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש… זאת הדרך שלה לסמן בעלות." בתגובה מתמקם האב "בלמעלה" של הבית, בעוד היא "נאבקת בו" מ"בלמטה" של הבית. אולי יש סמליות בעובדה, שבין אוספיו של האב, עורך הדין ונוטריון, יש אוסף פליירים, שאמורים לשלוף אותה מליבו. אך הם רק אוסף, ולכן הם לא באמת – מצליחים.

איתמר הוא הבן המועדף על האם (כמו יוסף המקראי – לאביו). את יופיו, היא הופכת למקדש ואומרת לנשים הרות, שרוצות לגעת בו "הילד הזה הוא נר חנוכה, לראותו בלבד. תיגעו בשני אם אתן כל כך רוצות… " וכשבועז מזכיר לו את המשפט האחרון, הוא מוסיף: "השני, זה אני, איטה, לא היה קל להיות אח שלך… ועד היום זה לא קל… עם כל הנשים שמתחילות איתך והמראה של צעיר נצחי שיש לך… "

בתגובה מסביר איתמר לבועז מדוע לא התחתן מעולם: "בתור נקמה באמא. בשביל לחתוך לה את שלשלת הגברים היפים של המשפחה שלה". "על מה היה לך לנקום בה?" שואל בועז "הרי היית הילד שלה." "על זה בדיוק, בועז…" עונה איתמר.

מאבקי־כוחות מגדריים רוחשים ברומן זה, במהופך מאשר בספר 'שתיים דובים'. שם מודגשת כוחניותם של הגברים במשפחה. כאן – הנשים נוטלות פיקוד וכוח.

האהבה הגדולה של האחים ברומן 'אל תספר לאחיך', מאפשרת לשניים, למרות־הכל ועל־אף הכל, להתעצם. ואולי ליל האחים הזה הוא באמת מיוחד, כפי שמרגיש בועז, בכך שהוא פותח פתח לכוחות חדשים, ולמהלכים חדשים ונכונים יותר בהמשך.