נגישות
מילים: אהוד מנור
לחן וביצוע: צביקה פיק
שירו היפהפה של אהוד מנור, מנסה לרכך ולהוסיף נופך רומנטי לסיפור הטראגי המקראי של בני־זוג, שלכאורה, לא אמורים היו להשתדך זה לזו. הֵמָּה אבינו יעקב (ישראל) ואימנו לאה.
יעקב שבשיר מדבר אל לאה ממרחק של שנים מאותו ליל "נישואין" טראומתי, שבו ציפה יעקב לקבל סוף־סוף את רחל האהובה, אבל מקבל במקומה בחשכת הלילה את אחותה, לאה. זאת, בפעולה דמומה אך מתוכננת היטב של לבן: " וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ"… וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה…" (בראשית כט, כג)
כבר עברו לפחות ארבע עשרה השנים, שבהן עבד יעקב את צאן לבן, אביהן של לאה ורחל – פעמיים בעבור רחל.
בזמן הזה לאה כבר ילדה לו את ארבעת ילדיה הראשונים, ואולי גם את יששכר, זבולון ודינה, ורחל עדיין עקרה.
על־פי השיר, למרות שלא ביקש אותה מלכתחילה, למד יעקב לאהוב, לכבד, ולהעריך את דעתה של לאה, והוא מנסה, לא סתם לפייס אותה וליישב את דעתה, כי אם להבהיר לה באופן נחרץ שהוא אוהב אותה.
המקרא מזכיר במפורש שהיא השנואה: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה) (בראשית כט, לא). המדרשים מתייחסים להיותה שנואה בגלל שלא הבהירה ליעקב בתחילת הלילה, שהיא אינה רחל, ולכן היתה "שותפה" לרמאות (האם היתה לה ברירה?), יש מדרשים שמתייחסים לשנואה, בשל תנאים שלכאורה היו בין רבקה לאחיה לבן, לחתן את הבכור (עשיו) בבכורה (לאה) ואת הקטן (יעקב) עם הקטנה (רחל). "לאה לא היתה ראויה להינשא אלא לעשיו" (מדרש תנחומא פרשת ויצא סימן ד'). כיוון שלאה ניתנה ליעקב, נמנעו הבטחות ההורים, וקיפחה את רחל. על כך שנאוה. (בראשית רבה, עא) והרי לא היא רקחה את המעשה. היא רק צייתה לאביה.
מבהיר הסופר המקראי, שתמורת השבועה לעבוד עוד שבע שנים, מקבל יעקב גם את רחל, מיד לאחר שנשבע לעבוד עוד שבע שנים, אבל אוהב את שתיהן. על־פי האמירה: "ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה" (בראשית, כט, ל).
בפירוש יעקב קרנץ ב'אהל יעקב על התורה' ויצא יח, נאמר: 'לומר כי ראשית ועיקר הנשואים היה את לאה אך צדקת רחל עליה השלום ראה אלהים ויוכח וסיבב עליה שתהיה גם היא אשה ליעקב, וזהו ויבוא גם אל רחל אך יעקב עליו השלום באהבתו אותה חשבה לו לעיקר (כמו שכתוב בני רחל אשת יעקב עיין רש"י) וזהו ויאהב גם את רחל מלאה, כלומר עם כי היתה אך טפלה, חשבה לעיקר באהבת נשיו." טפלה, במובן שאינה אישה ראשונה ועיקרית.
המילה "גם" שמופיעה פעמיים במקרא, מתארת גם את הביאה הכפולה של יעקב אל שתי נשותיו, אבל גם את האהבה הכפולה, למרות שיש העדפה לכיוון רחל. וזו ההתייחסות היחידה המוזכרת מקראית של יחס יעקב ללאה.
כשהיא יולדת את בניו, נראה שכל רצונה, הוא להתחבב עליו יותר, ויותר מאשר אהבתו לרחל. ורצונה בא לידי ביטוי בשמות הבנים:
ראובן – "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי"
שמעון – כי שמע ה' כי שנואה אנוכי ויתן לי גם את זה
לוי – עתה הפעם ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים
יהודה – אודה את ה'
בלידת שלושת הבנים הראשונים, היא מבקשת לעשות תיקון ביחסיהם. שיאהב אותה בזכות הבנים שהביאה לו. ברביעי – היא מודה לה'. כלומר, יש תיקון ביחסים.
אבל עדיין המתח והתחרות בין האחיות מוסיפים להתקיים. רחל מעניקה שני בנים ליעקב דרך שפחתה בלהה, שיולדת את דן ואת נפתלי "נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי ותקרא שמו נפתלי". מבחינת רחל, זהו ניצחון, מול אחותה.
לאה, שרחמה נסגר לעת עתה, עושה כמעשה רחל, ונותנת ליעקב את שפחתה זלפה, כדי שזו תלד לו בנים במקומה. זלפה יולדת את גד ואת אשר, ואז לאה מצליחה שוב להרות ויולדת את יששכר ואת זבולון "הפעם יזבלני אישי" – מפרשים את הפועל ז.ב.ל = שישבח, יכבד ויהלל.
לבסוף היא יולדת את דינה. ולא כתוב למה קראה לה כך. אולי כי השיגה כבר את מטרתה, את אהבתו והערכתו של יעקב, על־פי דין צדק של מעלה, ובכוונת מתכוון של אלוהים.
רק אחרי שנולדו כל ילדיה של לאה, מצליחה רחל להרות, וללדת את יוסף, שאת שמו היא מעניקה – לא ביחס לעצמו – אלא כבקשה לה' להוסיף לה עוד בן. היא תלד בן נוסף, שהיא תקרא לו, ברגעיה האחרונים, בן־אוני (אולי כי היה זה כוחה האחרון, ותש) "ויהיה בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני" (בראשית לח, יט) ויעקב ישנה את שמו לבנימין, ואולי זו אותה המשמעות. היד הימנית נחשבת לחזקה ולבעלת האון ("אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני…", תהילים קלז, ה). בן אוני=בן ימין.
ובחזרה לשיר. אהוד מנור יעשה כמיטב יכולתו בבתי השיר הנפלא הזה, כדי לשכנע אותנו באהבתו של יעקב ללאה.
בשיר שלפנינו, כותרת השיר כבר מבהירה את הכוונה וההצהרה במלוא העוצמה, ושלא משתמעת לשני פנים. 'אני אוהב אותך לאה'.
ולבית הראשון, שמבהיר לנו, שלמרות השיבוש הראשוני שהפגיש אותם, הם עדיין יחד, במצב אינטימי, גם אחרי שנים רבות. והוא מעז להזכיר את אותו הבוקר הקשה כשגילה את לאה באוהלו.
"אֶת אוֹתוֹ הַבֹּקֶר לֹא אֶשְׁכַּח
כְּשֶׁטָּמַנְתְּ רֹאשֵׁךְ בְּתוֹךְ הַכַּר
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאֹהֶל נָח
וְרֹאשִׁי הֲלוּם שֵׁכָר"
הוא מדבר אליה ישירות, ואפילו מזכיר בהרחבה אותו בוקר טראומטי, כשהוא מתעורר משיכרונו (על פי מנור), ומבין שקיבל את לאה במקום את רחל, שהרי בלילה בחושך, לא חשד בכלום, במיוחד כשהיה "הלום שיכר".
האירוע של אותו הבוקר מוזכר, אולי, כדי להגיד שמשם התחילו יחסיהם, לא בטוב, אבל הוא למד לאהוב אותה, כבר אז. כשטמנה ראשה בכר, ובכתה. כשהוא זוכר מאותו הבוקר, לא את כעסו על דבר התרמית של לבן, אלא את צערה שלה, וכאן נזרעת אהבתו הראשונה של יעקב אליה. האהבה המיידית, שיש בה את האינטימיות של הלילה, ואת הרגישות לצער שלה.
"כְּשֶׁלָּחַשְׁתִּי בְּאָזְנֵךְ אֶת שְׁמָהּ
אֶת יָדַי אָסַפְתְּ בְּיָד קָרָה
וְדִמְעָה אַחַת חַמָּה
אֶל כַּפּוֹת יָדַי נָשְׁרָה"
כשחשב בלילה שהוא עם רחל, הוא לחש באוזנה של לאה, את שם אחותה. היא אוספת את ידיו. לא מרחיקה אותו. ובכך היא מסמלת בתגובתה לו – על־פי טקס הנישואים כיום, כפי שרומז לנו מנור – שיעקב אמנם ביקש את ידה של רחל, אבל הוא קיבל את ידה, הקרה, בינתיים, של לאה. הידיים שלו שנאספו אליה, מתחממות בדמעותיה. היד הקרה – האיסוף – הדמעה החמה. והזיכרון שלו את האירוע, גם מקץ שנים רבות, מרמז על רגישותו לכאבה, כבר אז, והידיעה, שבדיעבד, התעצמה אהבתו אליה, עם השנים.
"הִנֵּה יָמִים רַבִּים חָלְפוּ
וּשְׁתֵּי יָדַי עָיְפוּ
וְעֵינַיִךְ מָה יָפוּ
כְּעֵינֵי רָחֵל
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ לֵאָה
אוֹהֵב אוֹתָךְ גֵּאָה
אִם אֶשְׁכַּח אוֹתָךְ לֵאָה
שְׁמִי לֹא יִשְׂרָאֵל"
לאה ורחל. ציור של סבי, ישעיהו (אלכסנדר) קורן.
עם הזמן, והשנים שעוברות, ידיו עייפות מעבודת המרעה של צאן לבן, אולי הידיים מובאות כמטונימיה לנפשו העייפה. ועיניה, מצטיירות בעיניו כְּיָפוֹת, ולא סתם רכות. "ועינייך מה יפו כעיני רחל". יופיה הפנימי (העינים הן המראה הפנימית ללב) קורן אליו, כשהיא יולדת את ילדיו, ומחכה לאהבתו.
ואז מגיעה ההצהרה "אני אוהב אותך, לאה". בקול רם, לא באוזן. והשם הוא שמה שלה. והוא חוזר על המילים "אוהב אותך" פעמיים להדגשה. שוב ושוב. איך אוהב? "אוהב אותך גאה". אין ספק, שאהוד מנור הכיר את המדרשים. כך, שהשימוש במילה "גאה" מסתמך, כנראה, על דברי רבי יוחנן שאמר: "תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן לֵאָה שְׂנוּאַת הַבַּיִת הָיְתָה, וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָפָה," (בראשית רבה עא).
אפשר גם, שכשאהוד מנור מבקש להראות את אהבת יעקב ללאה, הוא לא מסתפק בסיפור המקראי בבראשית, אלא גם ניגש למקור האהבה הכי גדול בתנ"ך, למגילת שיר השירים. ושם מתאר האהוב את האהובה במילים "ראשך עליך ככרמל" (שיר השירים, ז, ו), כלומר, ראשה נישא גבוה ובגאון. ושני המקורות משתלבים: היי גאה, אומר יעקב ללאה בשירו של מנור. היי גאה ביכולתך ללדת את בניי, היי גאה בגלל שאני אוהב אותך, ובגלל מי שאת, בשבילי ובשביל צאצאי ישראל לעתיד.
כדי להוכיח ללאה עד כמה הוא אוהב אותה עכשיו, הוא מוכן להישבע: "אם אשכח אותך לאה/שמי לא ישראל" – זוהי שבועה שכוללת כמה היבטים.
אם אשכח… שמי לא…"כאן פונה מנור לזיכרון הקולקטיבי שלנו. שהרי בכל חתונה יהודית כיום, כל חתן נשבע בה. "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים, קלז ה). עצם השימוש בפסוק הזה ובמילים האלה – יעקב "מתחתן" עם לאה ומקדשה בפסוק שבטקסים היהודיים כיום. תיקון לעובדה, שמעולם לא "נישאה" לו כלאה (אלא במרמה כ"רחל").
מנור גם מעמיד אותה כאן כמקבילה לירושלים, ואת יעקב כישראל, אבי האומה העתידית, שבירתה ירושלים. שהרי עַם ישראל לא יכול לשכוח את ירושלים, עיר הקודש. בקונוטציה הזו, הוא נותן תוקף וקדושה לברית הנישואין ביניהם.
אם אשכח אותך, לאה, שמי לא ישראל" – השבועה של יעקב בשיר, היא הצהרה חזקה מאד, שהרי שמו, ישראל, ניתן לו על-ידי אלוהים, תוך הבטחה להיות עימו ולהפוך אותו לעם, שהוא אנחנו.
הפסוק שנאמר מתחת לחופה בכל חתונה יהודית מתוך תהלים, קלז, ה
| הפסוק בשיר 'אני אוהב אותך לאה' של אהוד מנור | מסקנות |
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם… אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי… אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי | אם אשכח אותך לאה | לאה מושווית באופן סמוי, בעזרת הקונוטציה העכשווית של ימינו, לירושלים הקדושה והחשובה. כדי להראות עד כמה היתה חשובה ליעקב |
תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי | שמי לא ישראל | יד ימין מסמלת את היד החזקה (רש"י). התוצאה: אשכח את החלום, אשכח את היעוד. ולא אהפוך לעַם ישראל. מצב היפותטי, שלא יכול להתרחש. שוב, כדי להראות עד כמה היא חשובה ואהובה בעיניו. |
לאה אינה מדברת בשיר. היא כבר דיברה דרך השמות שנתנה לבניה. אבל אולי, שוב אפשר לשים בפיה, ולא רק דרך שמות הבנים, את רצונה באהבה, דרך דברי האהובה בשיר השירים: "שִׂימֵנִי כַּחוֹתָם עַל לִבְּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֲךָ" (שיר השירים ח, ו). כשיעקב מצהיר בפניה בשירו של מנור, ונשבע – מתכתבים דבריו עם חותם האהובה המקראית. יד ימינו (משבועת החתונה) היא הזרוע החזקה, ועליה החותם – השבועה, המצמידה אותם זה לזו לעד.
"אַל יֵמַר לִבֵּךְ עַל אֲחוֹתֵךְ
הֵן בָּנַיִךְ לְצִדֵּךְ יוֹשְׁבִים
אַל תַּפְנִי אִשָּׁה אֶת מַבָּטֵךְ
כָּל חֲלוֹמוֹתַי קְרוֹבִים."
"אל יימר ליבך באחותך", גם בחלוף השנים, נראה שלאה עדיין מקנאה באחותה, בשל האהבה העזה של יעקב לרחל. כפי שרחל קינאה כל השנים ביכולתה של לאה ללדת בנים ליעקב. יעקב מנסה, על פי השיר, להראות ללאה, שאין לה במה לקנא. גם כי הוא אוהב אותה, וגם כי יש לה בנים משלה "הן בנייך לצידך יושבים". יעקב אומר "בנייך" ולא "בניי". אולי להדגיש את כבודה, כמי שהצליחה להביאם לעולם ואליו. בניגוד לאחותה העקרה. שהרי זה העיקר בדברי יעקב, להעצים אותה.
"אל תפני אשה את מבטך. נראה שהוא מבקש: אל תיפני ממני, ואל תפני לי עורף בגלל קנאתך את רחל. אולי משום, שהיא שוב בוכה וטומנת ראשה בכר. וייתכן וזו הסיבה שהוא נזכר בתחילת השיר, בסיטואציה שלאחר הלילה הראשון.
אולי רוצה לומר: הביטי בי, אשה, בעיניים היפות שלך, שהן מראה לנשמתך ולאהבתך. אני רוצה אותך. אותך – כאשה. (מילים אינטימיות).
"כל חלומותיי קרובים" אולי מתייחס להבטחתו של ה' שייתן את הארץ לו ולזרעו (בראשית כח, יב-טז), כשהוא יוצא מבאר־שבע לחרן, ולן בלילה וחולם על הסולם עם המלאכים שעולים ויורדים וה' מתגלה ומבטיח לו, יש לו כבר בנים מזרעו. אבל הוא רוצה להגדיל את משפחתו עוד יותר, ולכן הוא מבקש ממנה להמשיך ולהגשים את החלום – להוסיף ולהביא עוד בנים בעזרתה.
"מַה בַּקָּשָׁתֵךְ אִמְרִי לֵאָה
שֶׁבַע הַשָּׁנִים חָלְפוּ מִזְּמַן
וְנוֹתְרָה רַק עוֹד שָׁעָה
טֶרֶם יִסָּגֵר הַגַּן."
זהו הבית המורכב ביותר, והפחות ברור בשיר.
"מה בקשתך אמרי לאה" אפשר להבין זאת, שאחרי כל מה שאמר, פונה אליה יעקב, ושואל לבקשתה. מה תרצי כדי להרגיע את ליבך. זה הזמן שלך, כשאני אוהב וחושק בך. את יכולה לבקש ממני כל מה שתרצי.
"שבע השנים חלפו מזמן" מָה יֵרָצֶה אוֹתְךָ, כדי שתפסיקי לקנא באחותך. הרי אני עובד לבקשת אביך, אבל אני כבר לא עובד עבור רחל. שבע השנים (הכפולות) כבר עברו.
"ונותרה רק עוד שעה/טרם ייסגר הגן". מכיוון שבטקסט המקראי אין גן, חוץ מהמרעה של צאן לבן, וכנראה שאין הכוונה לכך, אולי היתה כוונתו להזכיר את גן העדן? שבו חיו אדם וחוה באין מפריע עד בואו של הנחש, הפיתוי וגירושם? אולי יעקב מרגיש בגן עדן עם משפחתו, אבל כבר מתכנן את אותו הרגע שבו יעזוב את מה שידוע ומוכר כבר שנים רבות, ייקח את אנשיו, נשותיו וצאצאיו ויברח מלבן אל הארץ המובטחת לו? הוא חושש מתגובת לבן, שאולי לא ירצה לאבד את העובד הטוב שלו, ולאבד את בנותיו ונכדיו. הוא חושש גם מאחיו, עשיו, שממנו ברח. יש הרבה דברים רעים שיכולים לקרות בדרך.
לא נראה שהחיים שם היו גן־עדן. זה התחיל בעבודת שבע השנים הראשונות. אחר־כך, ברמאות של החלפת הנשים, ובכייה של לאה. חיי המשפחה נמשכו בעבודה קשה שלו, ובניסיונותיו, החוזרים ונשנים במהלך כל אותן שנים, להרגיע את שתי נשותיו, האחיות, המקנאות זו בזו. ובאשר לגידול ילדים – אף כי לא היתה זו מלאכתו. גידול ילדים כרוך בהמון שמחה ונחת – אך אין הוא עניין פשוט, ולא מתאים להגדרה של גן־עדן.
אני מניחה שמנור שוב לוקח את הקוראים/שומעים אל שיר־השירים: "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו." (שיר השירים ד, ט"ז); בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי…"(שיר השירים ה, א) ; "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים." (שיר השירים ו, ב), שהם תיאורים מטאפוריים יפים למעשה האהבה.
הגן יכול להיות, אם־כן, גן האהבה והעינוגים שבין גבר לאשה. זמננו קצר, אומר לה יעקב. כל עוד אנחנו יכולים ואוהבים ורוצים, בואי ונמשיך לאהוב. לפני שהגן – המסמל את רגעי הקירבה והאהבה בינינו – יינעל. כי עלולים לקרות דברים שיעיבו על הרגעים היפים שיש בינינו. גן האהבה עלול להיסגר, להיגמר: כי ידיי כבר עייפו; כי נהיה זקנים; כי כבר לא תוכלי ללדת; כי יקרה משהו חיצוני שיפגום; כי יבולע לנו.
כאן המקום להתייחס גם ללחן היפהפה של צביקה פיק. מתחיל רגוע, כמו באותו הבוקר שיעקב רק התעורר והבין שזוהי לאה שאיתו. בכל הבתים זוהי נימה רגועה, מסבירה, שמסתלסלת כמו פתיתי האבק שמפזזים בקרני האור שחודרים לאוהל, או הדמעה שנושרת לה מעיניה אל כפות ידיו. השעה שנותרה, הסמלית לזמן הקצר שנשאר להם, ושהיה רוצה להאריך אותה (עם הסלסול), לפני שהגן ייסגר, והתחינה, כמעט, שלא תפנה מבטה ממנו.
העלייה המתעצמת של הלחן, שמדגישה את חשיבות פנייתו אל לאה, והרצון שלו להוכיח לה. העלייה החדה במנגינה היא במילים "אני אוהב אותך לאה", ואז השבועה, שלכאורה בירידה, אבל שוב מתעצמת ומגיעה לשיא במילה "ישראל". החזרה פעמיים על אותו בית (שהוא הפזמון) מעצימה את האהבה והשבועה, ואת הכוונה של יעקב.
אהוד מנור וצביקה פיק הצליחו, לדעתי, להגיש לנו את הסיפור המקראי הטראגי של יעקב ולאה, ברגישות נוגעת ומרטיטה. ועם טקסט נפלא ומנגינה נפלאה, הם יצרו יצירת מופת שובת לב ואוזן.
