ג'יין השימפנזים
ג'יין והשימפנזים מאת: ד"ר רותי קלמן בשבוע הספר העברי של שנת 1976 – ואני בת תשע־עשרה אז – רכשתי את הספר 'אני והשימפנזים' מאת ג'יין ון לואיק־גודול בתרגום: מירי אליאב ובהוצאת עם עובד. קריאת מהלך עבודתה הסבלנית, הרגישה ופורצת הדרך
'את כל הילדים בעולם' מאת: טל ניצן
התחלתי לקרוא בבוקר וסיימתי בו־ביום את הספר הזה שכתוב נפלא!
ארבע דמויות עיקריות לפנינו. וחתולה. הקשרים ביניהן לא תמיד ברורים. אבל יתבררו בהמשך. הקורא נחשף לארבע זוויות ראייה ומחשבה של הדמויות, ולבדידותו של כל אחד מהם בעיר הגדולה הדוחקת את החלש – ומי שלא זורם איתה – לשוליים.
אלכס, איש גדול גוף. ביישן עם לב גדול, חוכמה ורגישות לזולת. הוא עובד כמורה להיסטוריה, אזרחות ופילוסופיה בתיכון. כשצריך, הוא גם יחליף מחנכת, כשיתבקש. ובאחריות גדולה, רגיש למצוקות הזולת, הוא ינסה לפלס דרך אל תלמידה שתזדקק שמישהו יראה אותה, ויציל אותה מעצמה.
הוא מציג בפני תלמידיו את מחשבתו של קאמי, הפילוסוף "… השאלה אם כדאי לחיות את החיים האלה היא לדעתו של אלבר קאמי סוגיית היסוד של הפילוסופיה… והוא מונה שורה משמעותית של סיבות למאוס בחיים: הם קשים ולא מובנים… אין תועלת בייסורים… אנחנו מרגישים זרים ואפסיים בתוכם… ומירוץ הישרדות בלתי פוסק…"
ואת כל הפגעים האלה, יסכם קאמי במונח אבסורד. כמו סיזיפוס, שדוחף בכל יום מחדש את הסלע במעלה ההר. הדרך של קאמי – מספר אלכס לתלמידיו – היא לדבוק בחיים, לא בדרך של הדחקת האבסורד או התכחשות אליו, אלא לאמץ אותו ולחיות מתוך ידיעה שהוא קיים. הידיעה שהמוות יגיע, "מצווה עלינו לחיות באופן המלא ביותר".
את שעות הפנאי שלו מקדיש אלכס לנגינה בגיטרה; רומן אחד אסור; טיפול בשרה החתולה; ומחשבות זהירות על השכנה החדשה בדלת שמולו, בקומה השלישית.
השכנה, אלי (אלישבע), היא אם חד־הורית, עם בוסית מציקה ומתעמרת, ועם עבודה שמפרנסת בקושי, ואינה אהובה עליה. אלי היא אֵם שחרדה, בכל רגע, על בנה, האפרוח שלה. היא מנסה, אם כי לא תמיד בהצלחה מלאה, להגן עליו מפני הרוע, מפני פגיעות, כמו זו שהרסה את ליבה, אחרי פרידה כואבת מדי מאהבה גדולה מאד. לאחריה, היא לא רצתה להמשיך לחיות. אך אז היא מגלה שהיא בהריון, ומבינה בשביל מה כדאי לחיות. התיאוריה של קאמי, שעליה מדבר אלכס בשיעוריו, תבוא לידי ביטוי, הלכה למעשה, כשהעובר מציל אותה, בעצם קיומו. וכך היא מתארת/כותבת את אותן המחשבות שהיו לה ולעובר, בפני הפסיכיאטר און־ליין שלה:
"הוא ידע מראש איזה זוועה החיים יכולים להיות
הוא הרגיש את זה על בשרו על בשרנו
הרי הוא נוצר רגע לפני שהכל התרסק
ובכל זאת בחר להישאר…
אני, שבימים ההם לא יכולתי לדמיין לי שום סיבה או דרך להצליח להמשיך לחיות פתאום למדתי ממנו שאפשר לרצות להישאר בחיים גם כשלא נשארו שום אשליות
גם אם יודעים שאפשר לאבד כל דבר
גם את הדבר הכי יקר
גם אז אפשר לבחור לחיות…"
כשהפסיכיאטר שואל אותה מה הכי חשוב לה בחיים, תשובתה לכאורה מפתיעה "עדינות, נדמה לי… שאנשים יהיו פחות קשים שהחיים יהיו פחות קשים" וזה בעיקר מה שמדאיג אותה. האם תצליח לגונן על הילד שלה מהחיים. מידיעות קשות. מהתנהגות לא מרחמת על החלש והשברירי. מרוע של ילדי הגן. מכאב.
והילד עצמו, נועם. גם הוא מנסה יותר להגן עליה מאשר על עצמו. הוא יודע שאין ברירה. שהוא צריך לעמוד לבד בפני הרוע. ולא לספר לה. כדי להגן עליה. עד שכבר אי אפשר. רגע מכמיר לב מתרחש, כשנועם – שמנסה למצוא נחמה לליבו, ואינו רוצה לספר לאימו על ההתעללות שהוא עובר – מבקש מאלכס לבקר את החתולה שרה. "נועם ניגש לספה ששרה שכבה עליה במקומה הקבוע, בתנוחת חצי העיגול, ולתדהמתו של אלכס רכן אליה – כמעט צנח לתוך הסהר החתולי – וטמן את פניו בפרוותה בתנועה כל כך מבוגרת ומבקשת נחמה, עד שאלכס הרגיש שנשימתו נחתכת. הוא עמד ולא גרע מבט מהילד שנשאר כך, פניו כבושות בפרווה." החתולה שרה, שבדרך כלל, מתנהגת כמלכה אנוכית ויהירה, יודעת לזהות מצבי מצוקה וחולשה. גם עם אלכס, ועכשיו – עם הילד. "החתולה לא זעה ולמשך דקה או שתיים או אולי יותר הם היו ילדחתולה. אחר כך נועם הרים את ראשו והזדקף לאט. והלך."
הדמות הנוספת, שבתחילה לא ברור לאן היא שייכת, גם לא לה־עצמה, היא סיוון. נערה אינטליגנטית, שאביה בנסיעות תמידיות לרגל עסקיו, ואימה קרייריסטית מטופחת ויפה. סיוון בודדה בעולם מתנכר ומתעלם. יש לה דימוי גוף נמוך ביותר. בעיקר בשל העובדה שרוב האנשים ובעיקר חבריה לכיתה מתעלמים ממנה. היא מרגישה שקופה. לא רצויה. לא שוות ערך לאף אחד. חלשה. היא עדיין מחפשת משהו טוב בין כל הרע.
"ולכן נחוץ מאוד עכשיו למצוא משהו, אפילו קטן שבקטנים, שישפר במקצת את מאזן היום הזה." ואז היא נתקלת באלי ובבנה, נועם. "מולה באה אישה צעירה דקה…, מידה האחת מתנדנדת מטרייה מתקפלת ובשנייה אוחז ילד קטן במעיל תפוח שמשווה לו מראה כדורי. האישה לא טוב ולא רע, עוד חלק מחלקי היום האדישים לקיומה. עיניה חולפות על פני הילד והוא, במקום לא לראות אותה, מסב אליה את ראשו ומניח עליה מבט בצבע דבש. שמיכה טובה נפרשת, ומתחתיה הגוף הדואב המכווץ יכול להתרפות לרגע, כמעט להתנחם."
כל אחד מהם פגיע. כל אחד מהם חלש בדרכו. אבל כשנוצרת האינטראקציה. יש עזרה. ויש הצלה. ויש תקווה להתגבר.
ספר נפלא. כבר אמרתי, נכון?
ג'יין והשימפנזים מאת: ד"ר רותי קלמן בשבוע הספר העברי של שנת 1976 – ואני בת תשע־עשרה אז – רכשתי את הספר 'אני והשימפנזים' מאת ג'יין ון לואיק־גודול בתרגום: מירי אליאב ובהוצאת עם עובד. קריאת מהלך עבודתה הסבלנית, הרגישה ופורצת הדרך
'פתקי מלחמה' מאת אסתר מאת: ד"ר רותי קלמן אסתָּר, היא אסתָּר שמיר. זמרת-יוצרת ישראלית, נטורופתית ויוצרת שיטת 'קול הרוח'. אני זוכרת אותה משנות השבעים־שמונים כזמרת עם שירים נפלאים כגון: 'עברתי רק כדי לראות', 'במקום הכי נמוך בתל אביב' ועוד. שירים
'הצייר מוונציה: רומן היסטורי' מאת דמיאן דיבן ; מאנגלית: סיון מדר מאת: ד"ר רותי קלמן ספרו של דמיאן דיבן, מחבר סדרת 'שומרי ההיסטוריה', זיכה את מחברו בפרס אגודת סופרי ההיסטוריה לרומן ההיסטורי הטוב ביותר של שנת 2023. במרכז הרומן, ניצבת
'ג'ק ריצ'ר: הסוד' מאת לי צ'יילד ואנדרו צ'יילד ; מאנגלית: שאול לוין מאת: ד"ר רותי קלמן הוושינגטון פוסט הגדיר את ג'ק רייצ'ר, גיבור סדרת הסיפורים של צ'יילד, "מגיבורי הז'אנר הגדולים במאה ה־21!". הז'אנר הוא כמובן ז'אנר ספרי המתח. וכבר הזכרתי