'ביוטופ' מאת: אורלי קסטל בלום

העלילה, שבמרכזה אנטי־גיבור בדמות ז'וזף שימל, מעוגנת בהוויה התל-אביבית, על כל שכבותיה, ובעיקר חלכאיה. בדומה למושאי כתיבתו של אונורה דה בלזק – הסופר הצרפתי, שעליו כתב ז'וזף שימל את הדוקטורט הלא־גמור שלו, ואשר היה נושא הוראתו באוניברסיטה. זו'זף מתגורר בלב ההווייה התל־אביבית, אך לא מעורב בה – לא בגופו, לא במעשיו, ולא בדרך שבה הוא קורא לעצמו בשם הצרפתי, ולא בשם העברי המקביל "יוסף".

העולם, בעיניו של מר ז'וזף שימל, מסתכם בסביבת מגוריו שבשדרות שאול המלך בתל־אביב. לאחר שפוטר ממישרתו כמורה מבחוץ בחוג לתרבות צרפת שבאוניברסיטת תל־אביב, הוא עוסק זמן־מה, כהכרח פיננסי, בקליטת עולים צרפתיים, ובהנגשתם להווייה הישראלית. זאת, למרות שהוא עצמו עדיין לא מרגיש מחובר אליה לחלוטין, בהיותו כמעט פרוש לגמרי מהבריות. את רוב זמנו הוא מבלה בביתו, מבצרו; ביציאה שלוש פעמים עם הכלב פוקסי; בקניות הכרחיות מעטות; ובעיקר – בהצצה על מעשיהן של הדמויות הססגוניות, שחולפות על פניו, בלב־ליבה של העיר תל־אביב, בשדרות שאול המלך ובאבן־גבירול, בגינת השופטים או במדרכה של לונדון מיניסטור.

אין לו חברים אישיים וגם לא קרובים. אין הוא שונא אנשים, אך הוא מעדיף את בדידותו, על פני הטורח שבקשר עם אנשים. עם זאת, הוא מרגיש חי, כשהוא צופה באחרים, בוחן אותם ומתארם בדייקנות ריאליסטית, עמוסת פרטים, כשל בלזק – גם כשהוא מתאר את אלה שיש להם כסף (במגדלי הענק שבסביבה), וגם את אלה, שאין להם, כמו ההומלסים. ובין אלה לאלה, הוא־עצמו עולה ויורד במעמדו הפיננסי והנדל"ני.

מלבד עוברי האורח הארעיים, שעליהם הוא צופה, ישנם ה"קבועים", כגון: קווין ג'ובאנה, אשה אפרו-אמריקאית כבת שישים־וחמש, שחושבת שהיא מלכת ישראל ומתהלכת כל יום ברחבי צפון תל־אביב, כדי לבדוק את הנעשה בממלכתה, כשהיא עטויה בטלאים של שטיחים ואריגים כבדים, שהיא תופרת בעצמה; ישנו "בעל־הניילונים" כפי שז'וזף מכנה אותו בליבו; ישנה בחורה גבוהה שיוצאת לטייל בכל פעם עם אחד משני כלביה; ויש את המכורים לסמים, שמגיעים לתחנת המתאדון – שגם להם הוא מעניק כינויים על-פי הליכתם ומצבם:

"בסוף יולי… שלושה נרקומנים נעלמו. "מאה־ושמונים־מעלות", שכנראה מת; "תשעים־מעלות", שכנראה מת גם הוא; וכלנית בת השישים, שהוריה הקשישים מפרנסים אותה וקנו לה אופניים חשמליים לנסיעותיה למרפאת המתאדון. חשבתי שנהרגה בתאונה של האופניים, אבל בתחילת אוגוסט שוב נראתה על הספסל בגינת השופטים, מאחורי המקלט…" וכך גם התיאור המדוקדק, שהוא מעניק לשכנו "בימי החורף השחונים ובימי הקיץ הלוהטים יורד שכני־לקומה בגופייה לבנה להשקות את הגינה הקטנה שהוא מטפח כבר חמישים שנה. בקיץ הוא משקה אחת ליומיים, ולפעמים, במקרה של גלי חום קיצוניים, יום-יום. אחת לשבוע הוא עודר ביסודיות פיסות גינה ספוגות מים, שלא צומח בהן דבר…"

הטיולים והתצפיות, מהווים עבורו סביבת למידה ומחקר, כמו עבודת ביוטופ. מעבדת בית וסביבה. תוצאות מחקריו מעלות את בטחונו העצמי עד כדי יהירות: "מזמן למדתי לנצל את ההמולה שם כדי להפיח בי חיים במקרה הצורך… כשאני נתקל בעלובי החיים של האזור, והם עם או בלי חולצה, לבי מתרחב ואני מאושר. יש לי בית, אני אומר לעצמי, ומצבי רחוק שנות אור ממצבם." גם כשהוא מביט במגדלי העשירים שבסביבתו, ובבריכה שלמרגלותיהם, הוא מוצא את הרע שבמצבם, כדי להרגיש טוב לעומתם.

ואל סביבתו מבליח מפעם לפעם דביר, הבחור היתום, המתנחל הדתי, שמשפחתו נהרגה בפיגוע במלון פארק בנתניה בפסח, וכשהוא צריך משהו, הוא מצליח לשכנע את ז'וזף לעזור לו, במיוחד במיזמים הגדולים שהוא מתחיל, ולא ממש מסיים. מה שייסבך את ז'וזף.

"אני הגראונד זירו של המדינה" מעיד דביר על עצמו, באחת משיחותיהם. כשז'וזף מנסה להבין למה הוא מתכוון, הוא מחליף נושא. אבל בהזדמנות אחרת, כשהוא מנסה לשכנע את ז'וזף להיכנס איתו לשותפות או להשקיע באיזו עיסקה שלו, הם יושבים מול הנוף האנושי הרגיל של ז'וזף, ודביר שואל אותו: "אז מה, זה הגראונד זירו שלך?… איך אפשר לחיות כאן בכלל? כל הפינה הזאת עם האנשים הגמורים האלה – זה גראונד זירו אחד גדול" וז'וזף עונה לו: אתה צודק במאה אחוז… אני יושב פה ומקבל פרופורציות על החיים".

הם נראים יחד כתיזה ואנטי־תיזה. דביר, העסוק כל הזמן בכסף, וביוזמות, ובתנועה, ובפעילות, ולעומתו ז'וזף, שרק רוצה להישאר בפינתו הטובה, בביתו. עם אוספיו, עם תצפיותיו, עם עצמו, ועם הכלב. החיכוך בין שתי הדמויות, האקטיבי והפאסיבי, יאתגרו את ז'וזף, ויוציאו אותו, שוב ושוב, מאיזור הנוחות שלו.

היציאות מאזור הנוחות שלו, יהוו אבני בוחן ליכולת התגובה והפעולה שלו, כמו במצבים של: ההצצה על מצב חשבון הבנק שלו שמתדלדל; הירושה, שנוחתת עליו במפתיע; הידיעה שפרצו לדירתו, והשכירו אותה לתיירי האירוויזיון, שהשתוללו והזיזו כל דבר בדירה, כולל חברת הניקיון; והידיעה ששם את כל כספו על קרן הצבי.

גדולתו של ז'וזף שימל מתבטאת בתגובה לכל אלה. הוא לא מתייאש, פועל לתיקון המצב, ומפסיק, כמעט, לעשן. הישג שהוא מייחס לאוקיינוס האטלנטי, "כי אלמלא היה מראה לי מדי יום את כוחו הגדול, הייתי יורד ביגון שאולה". להלן, שיעור בצניעות ובפרופורציות.

כתיבה אמינה, מעניינת וקולחת. קיראו.