'גבעות הטיגריס' מאת: סריטה מנדנה; מאנגלית: יעל ענבר

הספר המדהים הזה הוא לא אחר מאשר יצירת מופת. יש שהישוו אותו לרומנים 'חלף עם הרוח', 'ציפורים מתות בסתר' ו'שידוך הולם', וההשוואה הזו מפתיעה עוד יותר, כשמתברר, שזהו הרומן הראשון שכתבה סריטה מנדנה.

הרומן עוסק בסאגה בין שתי משפחות, פלאדה וקַמְבֵּייָמאדָה. והוא משתרע על פני חצי מאה מ-1878 ועד 1936, במחוז קוּרג (כיום: קוראגו) שבמדינת קראנטקה שבדרום־הודו, כשביחד עם העלילה, אנו נחשפים למנהגיהם המסורתיים של בני המקום, לטקסי החיים והמוות – החתונות וההלוויות.

במרכז הרומן נמצא משולש אוהבים. הצלע הנשית היא דֵוואמה פלאדה, שמכונה דווי (האלה הפרטית שלי). דווי נולדה חודשיים לפני הזמן, בדיוק אחרי שלהקת אנפות ממריאה משדה האורז, שבו עובדת מותאווה, אמה.

"להקת אנפות חגה בשמים… בכל שנות חייה לא ראתה מותאווה כל כך הרבה ציפורים כמו אלה שצללו עתה לאטן לעבר חלקת האדמה… מטילות צללים על השדות שטופי השמש… הציפורים חגו לאטן, הנמיכו עוף, וביצעו לבסוף פנייה חדה אחרונה כדי לנחות לרגליה… ואז, ללא כל התראה, שבו האנפות ופרשו כנפיים, כמו על פי אות סודי הן נסקו מעלה, סובבות אותה מכל עבריה, והמטירו עליה טיפות מנצנצות של מים שגלשו מכנפיהן ומכפות רגליהן. ברגע הזה, לא רגע קודם ולא רגע לאחר מכן, חשה מותאווה בנוזל חמים על ירכיה. בתה הגיעה." האנפות עוד תחזורנה במהלך הרומן שוב ושוב, כשהן מבשרות שמשהו יקרה. לידתה המוקדמת של דווי, תרמז על ייחודה, ועל אי־הליכתה בתלם.

הצלע השנייה ברומן הוא דוואנה. כשהוא בן ארבע, אמו, גאורו, שהיא ממשפחת פלאדה, עוזבת את בית בעלה, שהוא ממשפחת קַמְבֵּייָמאדָה, ומסרבת לחזור אליו. היא מגיעה לביתו של סבה, ניאק פלאדה, שהוא ראש הכפר, משאירה שם את דוואנה – שדווי בת החמש, פורשת עליו את חסותה – ומתאבדת. דווי ודוואנה גדלים כאח ואחות. הם חברים בנפש, ומבינים זה לליבה של זו.

"כשהם רצו יחפים בשדות, דוואנה הוא שכרע ברך בעדינות ושלף מכפות רגליה את הקוצים שחדרו לפעמים לעקביה; הוא היחיד שלא צחק ולא אמר לה שהיא מטופשת כשהודתה באוזניו כמה היא שונאת צמידים מכל סוג שהוא…"

כשדווי מוצאת שרידי אפרוחים שפגע בהם תן בלול התרנגולות, היא אינה מוצאת נחמה ואינה מפסיקה לבכות. דוואנה מנסה להסיח את דעתה, אבל היא ממאנת להינחם. ואז הוא מציע לערוך להם הלוויה, ובונה להם רפסודה.

"הם נברו והוציאו את שרידי האפרוחים המרוטשים מערמת הזבל ועטפו את הגוויות הקטנות והנוקשות בסיבי משי מן הזרעים של עץ הקאפוק שנחו שם על הקרקע. הם הניחו את הגוויות בעדינות על הרפסודה, ואז, בעודה מפזרת ציפורני חתול על תכריכי משי הקאפוק, שפתיה מתנועעות בתפילה שקטה ונרגשת, שילחה דווי את הרפסודה אל בין הגלים… ואז פנתה לעבר דוואנה. הוא לעולם לא ישכח כיצד חייכה אליו בפנים קורנים, שכמו הוארו מבפנים באורה של שמש זהובה, עשרים שמשות, אלף שמשות זהובות."  

כשדוואנה, המוכשר והחכם, מתחיל ללמוד במיסיון אצל הכומר הרמן גונדרט, מבין הכומר שדוואנה, יכול לקלוט הכול, והוא שמח להעביר אליו את כל הידע שלו, בתחום הבוטניקה והרפואה בעיקר. אך בשלב מסוים יבין הכומר, שבן־טיפוחיו האהוב, חייב להמשיך ולהתקדם, והוא שולח אותו למכללה לרפואה. הלימודים טובים לו, אבל דוואנה הופך להיות קורבן להתעללות נוראה של אחד התלמידים הגדולים יותר. הוא סובל, ובכל זאת מנסה להחזיק מעמד ולהצטיין בלימודים. דבר מכל מה שעובר עליו לא יעבור למשפחתו ולדווי, שבטוחה שסיפורי הכזב שלו, על הלימודים, והחברים שלו במכללה, הם נכונים. הבעיות החברתיות, ההשפלות, העינויים ואירוע אחד מסויים, ישברו אותו, בסופו של דבר. הוא יקבל זעזוע מוח, שיגרום לו לעזוב הכול, לחזור לדווי, ולעשות מעשה שלא ייסלח לו לעולם.

הצלע השלישית במשולש הרומנטי הוא מאצ'ו קַמְבֵּייָמאדָה, בן-דודו של דוואנה. מאצ'ו הופך לגיבור הכפר, כשהוא מצליח לצוד טיגריס – אחרי ששלושים שנה, איש מבני הכפר לא הצליח. בטקס, המכונה 'חתונת הטיגריס', באים מכל הכפרים הסמוכים, וכמובן גם בני־כפרו, כדי לברך אותו, ולשמוע ממנו את סיפור ההצלחה.

לכאורה, זהו המקום הראשון שבו ייפגשו דווי ומאצ'ו. היא בת עשר, כשהיא מגיעה נרגשת עם תימאיה, אביה, כדי להשתתף בחתונת הטיגריס, והוא, החתן של הטיגריס – כבן עשרים. אבל לאמיתו של דבר, הגורל שלהם מתחיל עוד כשהייתה תינוקת בחיק אמה. כשהייתה בת שנה, יושבת איתה מותאווה, אמה, בחתונתה של גאורו, ביחד עם קבוצת נשים. חבורת נערים יוצאת מההמון ונתקלת במותאווה. דווי, מתעוררת ובוכה. הנשים נוזפות בהם. הם מתנצלים והולכים, מלבד אחד.

""בשם כל האלים, היא רעשנית!" הוא ציין, עיניו החומות־זהובות מרצדות בשעשוע. "פלא שהאוזנים שלי עוד מצליחות לשמוע." לפני שהספיקה מותאווה למחות הוא שלח אצבע מלוכלכת ונגע בלחייה של דווי, הבזיק חיוך מקסים מעוטר בגומת חן, ונעלם חזרה בתוך ההמון. מותאווה, העסוקה בניסיון להרדים שוב את דווי, נרגזת על שלא נזפה בנער ביתר חריפות, כלל לא ראתה את להקת האנפות שהמריאה חרש מבין העצים, צללית על רקע הירח, וחלפה מעל כיכר הכפר."

דווי – שלא מפסיקה לדבר בהתרגשות על הליכתה לחתונת הטיגריס – תראה את הטיגריס הענק תלוי באוהל האירוח, ואביה יגיד לה בצחוק "הנה הטיגריס שלך". השיחה העוקצנית שתתפתח בין צייד הטיגריס לדווי הילדה – שמוצגת לפניו בגאווה על־ידי דוואנה – תהווה רמז מקדים להמשך:  "עושה רושם שהחברה הקטנה שלי פה לא מתפעלת במיוחד, אבל הרי אי־אפשר לרצות את כולם, נכון? הוא קרץ אל דווי, וזו חייכה אליו חיוך מטופש. " איי, דוואנה, החברה שלך תמיד כזאת טיגריסית?"

ובשני המשפטים האלה, כבר נרמז המצב המסובך שאליו ייקלעו השלושה. דוואנה שאהב, ויאהב את דווי לתמיד ומרגיש שהיא תמיד הייתה, ותמיד תהיה שלו; ודווי, שמתאהבת במאצ'ו מרגע הפגישה ההיא והלאה "אני שלך לנצח נצחים".

מאצ'ו מצידו, מתאהב בה גם־כן, "והוא צד את הטיגריס, את הצייד הגדול מכולם. ואף על פי כן, באיזו קלות ניצוד הוא. זה היה עור צווארה. היא נדחקה ועברה על פניו סמוך למקווה המים של קאוורי. כולה התגלות של נחישות, ופרץ הרוגז שלו התחלף באחת בהנאה, ואז, כשנדחקה בין כל ההמון, והוא גילה שאינו מסוגל להתיק ממנה את עיניו… וההלם, אותו זעזוע מטלטל עצמות, שחש כשהביט בסוף בשלמות פניה"

מאצ'ו נלחם ברגשותיו ובמצפונו "הוא התעקש להתרחק ממנה בכל החודשים הבאים, שהתמשכו לאט ובכבדות, חוסם אותה מזיכרונו. ואז אנפה היתה ממריאה לפתע, מטה את צווארה הארוך, האלגנטי אל העננים, והבזק בלתי־קרוא של זיכרון היה מגיח פתאום ועוצר את הנשימה…"

הרומן מלא במוטיבים רבים, ששזורים זה בזה, ומרמזים ברקע. צבעו הכתום המבריק של הטיגריס, ישתלב עם פרחי הסמפיז'ה הכתומים והריחניים, שיהיו שזורים בצמתה של דווי; הטיגריס עצמו, כסמל לצייד ולניצוד, כאחד, כסמל של כוח וכניעה, או כאש אהבתם של דווי ומאצ'ו; הניצן הפורח; האנפות שיורדות ועולות מעל גבעות הטיגריס ושדות האורז; צוואריהן מול צווארה של דווי; צרחותיה מחרישות האוזניים של דווי הקטנה, אל מול שאגתו מחרישת האוזניים של הטיגריס; טיפות המים שנשרו מרגליהן של האנפות על מותוואה, יחזרו להבהיק ולדמוע; והנשימה, שתשוב ותופיע כמטאפורה לאהבה בין איש ואשה, ובין אדם למקום.