ג'יין והשימפנזים

בשבוע הספר העברי של שנת 1976 – ואני בת תשע־עשרה אז – רכשתי את הספר 'אני והשימפנזים' מאת ג'יין ון לואיק־גודול בתרגום: מירי אליאב ובהוצאת עם עובד. קריאת מהלך עבודתה הסבלנית, הרגישה ופורצת הדרך ורבת השנים של ג'יין, חוקרת טבע ושימפנזים מצויים, הותירה בי רושם עז, שנשאר טבוע בי עד היום. נחישותה ורגישותה, תרמו ללא כל ספק לעיצוב הנערה שהייתי אז.

לפני כשבוע, היא הלכה לעולמה, בת 91, לאחר חמישים וחמש שנות מחקר וחיים יחד עם שימפנזים מצויים. מתוך מטרה להגיע לתובנות על חיי החברה שלהם, תוך שהות במרחב המחייה שלהם. בטבע, ולא במעבדות מדעיות.

אני חוזרת לעיין בספר, שעדיין מצוי בספרייתי. הוא כתוב בגוף ראשון, ובו, היא מתארת את חייה בקרב השימפנזים. את תהליך ההתקרבות האיטי. את האמון שרכשה, ואת התגליות שנזקפות לזכותה.

מאז ילדותה, אהבה ג'יין חיות, ומביקור אצל חברה בקניה, היא מוצאת עצמה מזכירה של ד"ר לואי ליקי, שהיה באותם הימים מנהל מוזיאון הטבע בניירובי.

לאחר שבחן אותה זמן מה באותם ימים, החליט ליקי, שהיא הבן־אדם המתאים להישלח על ידו לאגם גומבה שבטנזניה. שם נמצאת קהילת שימפנזים גדולה, שטרם נחקרה בשטח המחייה הטבעי שלה. ליקי זיהה בג'יין את האהבה לחיות, ואת הסבלנות הנדרשת לעבודה כזו. הוא סבר, שהבנת התנהגותה של קבוצת השימפנזים לחוף אגם, תזרע אור על התנהגותם של אבותינו בתקופת האבן.

ג'יין מסכימה ומגיעה לשמורת הנהר גומבה. תופסת נקודת תצפית על הר, ומשם היא עוקבת אחר התנהגותם. היא לובשת בכוונה, תמיד אותם בגדים, דהויי צבע, שלא ירתיעו אותם, ועם הזמן היא מנסה ומצליחה להתקרב אליהם, מבלי שיירתעו.

היא מעניקה שמות לכל אחד מהשימפנזים שבקבוצה, כשהיא מזהה את ייחודו, ומגלה שבלילות, הם בונים לעצמם קן מענפים על ענפי העצים, כל אחד לחוד, למעט תינוקות, שישנים עם אמהותיהם.

בין התגליות הייחודיות שלה אפשר לציין את אכילת הבשר. היה ידוע ששימפנזים הם צמחונים, אבל מסתבר שהם אוכלים גם בשר חיות, כשמתאפשר להם. אם־כי מזונם מושתת בעיקר על פירות עץ הדקל ובננות. וכך היא מתארת את התרשמותה:

"מובן שלא הייתי בטוחה אז כי דויד שב־זקן לכד את החזיר בעצמו, אף־על־פי־כן, עצם הידיעה ששימפנזים אלה ממש אוכלים בשר עוררה בי התרגשות. קודם לכן סברו מדענים כי קופי־אדם אלה עשויים לפרקים להוסיף על מזונם מעט חרקים או מכרסמים קטנים וכדומה, אך ביסודם הם צמחונים ואוכלי־פירות. איש לא שיער שהם עשויים לצוד יונקים גדולים יותר."

כדי לפתות אותם להתקרב, מחליטים להקים תחנת הזנה, שבה ארגזים עם בננות. כמות הבננות הולכת וגדלה ככל שכמות המבקרים-השימפנזים גדלה, כשהם מגלים את האספקה היומיומית של הבננות. תחנת ההזנה נמצאת בפאתי המחנה של צוות המחקר, והשימפנזים מתרגלים להגיע – לא רק לתחנת ההזנה עצמה – אלא אף לאוהלי הצוות. הם מרגישים חופשי לקחת בגדים וחפצים, כולל מצלמות, מהאוהלים, והצוות לומד לאחסן את ציודו בארגזים סגורים ונעולים.

תגלית אחרת חשובה שג'יין עדה לה לראשונה קשורה לכלים. "תוך שבועיים מתגלית זו ראיתי דבר שעורר בי התרגשות רבה עוד יותר. בינתיים הגיע כבר חודש אוקטובר והחלו הגשמים הקצרים, המדרונות החרוכים הוריקו מעשבים חדשים רכים… עליתי וירדתי בשלושה עמקים ולא ראיתי ולא שמעתי אף שימפנזה אחד. העפלתי במעלה המדרון התלול של עמק מלינדה בדרכי אל הצוק, יגעה ורטובה עד לשד עצמותי מן הזחילה בסבך העבות. לפתע עמדתי, כי במרחק ששים מטר לערך ראיתי תנועה קלה בעשב הגבוה. התקנתי מהר את מוקד המשקפת וראיתי דמות של שימפנזה יחיד… והכרתי את דוד שב־זקן. פניתי בזהירות כדי שאוכל לראות את מעשיו. הוא קרס ליד גבשושית העפר האדומה של קן נמלים לבנות (טרמיטים), ובהתבונני ראיתיו תוחב בקפידה גבעול עשב ארוך לתוך נקב בגבשושית. כעבור דקה הוציאו ונטל בפיו דבר־מה מקצהו. מפאת המרחק לא יכולתי להבחין מה הוא אוכל, אך ברור היה כי אמנם משתמש הוא בגבעול העשב כבמכשיר."

עד אז היא כבר שמעה על ילידים במערב אפריקה שראו שימפנזים מפצחים אגוזי־דקל באבן ששימשה כפטיש, או תוחבים מקלות לקן־דבורים תת־קרקעי ומלקקים את הדבש. אבל מעולם הם לא תועדו. כך יוצא לה לחזות בעונה הקרובה, ברביצה של כמה שעות שלהם, ליד קני הטרמיטים, כשהם דגים אותם בעזרת גבעולי העשב.

בסבלנות אין קץ, ממשיכה ג'יין במשך שנים, לתצפת ולראות מקרוב, ואפילו לגעת, בחלק מהם, שמבינים כבר שהיא חלק מהנוף, ושאינה מהווה איו·ם. היא תחקור את התינוקות השימפנזים; את חיי־המין; את ההיררכיה בחברת השימפנזים והחיברות; את מצגי־הכוח מחד, ואותות הכניעה מאידך; ואת הסירוק ההדדי, שמציין קירבה בין שניים.

בין לבין, היא משאירה מחליפים, וחוזרת להשלים את הדוקטורט שלה באתולוגיה, מדע ההתנהגות של בעלי־חיים, בקמברידג' שבאנגליה. ג'יין גודול תהיה בין היחידים שיסיימו דוקטורט (תואר שלישי) בלא שיהיו לה תארים קודמים (ראשון ושני).

כשהיא מסכימה לקבל בן אדם נוסף שיצלם צילום מקצועי – למרות החשש, שנוכחות המצלמות תפריע למחקר – מגיע הוגו ואן-לוויק, שילמד להתקרב אל השימפנזים, והם ילמדו להשלים עם נוכחותו. לימים יתאהבו ג'יין והוגו ויתחתנו. ג'יין תקים בהמשך את קרן ג'יין גודול לשמירה ומחקר על בעלי חיים, ותנהל את "מכון ג'יין גודול" בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה. המכון תמך בפארק הלאומי גומבה ובמאמצם להגן על שימפנזים ועל סביבתם הטבעית, יערות הגשם.

עם הזמן היא תקבל מדליות, עיטורים, תעודות־הוקרה ופרסים רבים על תמיכתה בשימפנזים ומחקרה עליהם. ג'יין גודול הוציאה ספרים וסרטים רבים, רובם על חוויית חייה עם השימפנזים. חלק גדול מהסרטים עליה הופקו על ידי ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.

דניאלה לונדון דקל* מגדירה יפה את המהפכה של ג'יין גודול: "כדאי לזכור, המהפכה של גודול לא הייתה רק בתגליות עצמן, אלא באופן שבו שברה את הכלים. במקום שתלטנות – התבוננות. במקום כפייה – למידה. היא זו שלמדה את שפתם." ועוד היא אומרת: "ג'יין גודול, החוקרת הדגולה… לא הייתה רק מדענית פורצת דרך, אלא אחת הנשים שהצליחו לשנות מן היסוד את הדרך שבה אנו מפרשים ומבינים אנושיות."

*מקורות:

ון לואיק-גודול, ג'יין, 'אני והשימפנזים', תל אביב: עם עובד, 1973.

לונדון־דקל, דניאלה, 'בדרך הטבע: פרידה מג'יין גודול', מתוך אתר MSN. 3.10.25

ג'יין גודול' מתוך: ויקיפדיה: האנציקלופדיה החופשית, 5.10.25