'האי של נשות הים' מאת ליסה לי ; מאנגלית: דורית בריל פולק

הסופרת ליסה לי, מתמקדת בכל ספריה בנשים. בעוצמותיהן וגם בחולשותיהן. על ספרה 'מעגל הנשים של הגבירה טאן' שחשף את סיפורן של הנשים הסיניות בעידן הפטריארכלי – כבר כתבתי בעבר הלא רחוק. בספר 'האי של נשות הים', אנו נחשפים לסיפורן של הנשים הקוריאניות בתקופה הרת גורל בהיסטוריה של קוריאה. מהשלטון האכזרי ורב־השנים של היפנים ועד לעצמאותה לאחר מלחמת העולם השנייה כשהיא מתחלקת לקוריאה הצפונית, שנכבשה על ידי ברית המועצות, והופכת לקומוניסטית, ואילו קוריאה הדרומית, שנכבשה על-ידי ארה"ב, סובלת בתחילה ממשטר רודני רודף, שהופך לאחר מכן לליברלי ומערבי.

העלילה מתחילה ב-1938. בתוך שטחה של קוריאה הדרומית, מצוי אי בשם ג'גו, ועליו 'סבתא סולמנדה', כפי שמכנות הנשים את הר הגעש שעליו. זהו אי הידוע כבנוי משלושה יסודות עיקריים: רוח אבנים ונשים. הפרנסה במקום מתבססת על עבודת הנשים, שהן מוכשרות להיות 'האניו' צוללניות. מגיל צעיר מאד הן מתחילות להיות צוללניות תינוקות, ועד שהן מגיעות עם הוותק והשנים להיות צוללניות סבתות, שמצליחות לשהות מתחת למים הקרים זמן ארוך כל־כך, שיזכה אפילו להתעניינות מדעית בעתיד.

למתחילות מוצמדות חונכות, ומעל כולן מפקחת מנהיגת הקולקטיב, שמעריכה במדוייק מה היכולת של כל אחת מהצוללות, מה מצבה באותה הצלילה, ומתי מסוכן לה להיכנס. והיא גם מזכירה לכולן את הסכנות: "כל אישה שנכנסת לים נושאת ארון מתים על גבה… גם בעולם הזה וגם בעולם שמתחת לפני הים אנו נושאות על גבינו את עול החיים הקשים. כל יום אנחנו עוברות את הגבול שבין חיים למוות."

את השלל שהן אוספות, הן מוציאות בסליהן אל החוף, ואז ממיינות אותו. כל מה שנאסף, מתחלק באופן שווה בין כולן. "כשאנחנו הולכות אל הים, אנחנו מתחלקות בעבודה ובסכנה,… אנחנו שולות יחד, ממיינות יחד ומוכרות יחד, כי הים משותף לכולן." בזמן שהן צוללות, הגברים נשארים בבית עם כל יתר הילדים. מטפלים בהם ומכינים את הארוחות ביחד עם הסבתות, שכבר לא צוללות. כשתצאנה מהמים – הן תאכלנה, תנקנה את התינוקות, ותחזורנה לים שמכלכל את בתיהן. "חובתה החברתית והמשפחתית של האישה הנשואה הייתה להביא לעולם בן, שיתווסף לשושלת היוחסין של בעלה. אבל בכפרים השוכנים על חוף הים בג'ג'ו כל משפחה הייתה אסירת תודה על לידתה של בת, כי היא תדאג תמיד לפרנסת המשפחה."

הסופרת חושפת את תודעתה של הדמות הראשית, יונג-סוק, בתה של המנהיגה הבלתי מעורערת של הקולקטיב הקרוב. "כשהיבטתי באימא שלי עכשיו, ראיתי שגופה נראה תשוש מדאגה. מכאב השהות מתחת לפני המים ומהדאגה לנשים רבות אחרות. מעולם לא היה לה זמן לנוח, כי כשהלכנו הביתה אחרי העבודה בשדות – הרטובים או היבשים – היו מוטלות עליה עדיין מלאכות רבות כל כך, וביניהן גם להיניק את אח רביעי, שהיה עכשיו תינוק שמנמן בן שמונה חודשים. השמש זרחה בבוקר, הפיות היו זקוקים לאוכל, והחיים נמשכו, אבל העבודה הקשה מעלות החמה ועד אחרי השקיעה גבתה את מחירה מאימא."

ולמרות שהאי בורך בחמישה דגנים: אורז, שעורה, פולי סויה, דוחן וזיפן, "האורז היה מיועד לחגיגות ראש השנה", כפי שמספרת יונג-סוק, "אבל רק אם אימא הצליחה לחסוך מספיק כסף כדי לקנות אותו. השעורה נועדה עבור העשירים, שהתגוררו בעיר ג'ג'ו ובאזור ההררי. הדוחן נועד לעניים. זה היה המזון שמילא את קיבותינו, ומצמחי הלפתית הפקנו שמן, כך ששני הגידולים האלה היו חשובים לנו במיוחד." בנוסף, התבסס האוכל שלהם גם על כרוב ובטטות.

בגיל שבע, פוגשת יונג-סוק את מאי-ג'ה, שתהפוך לחברה קרובה מאד, כשאימה של יונג-סוק לוקחת אותה תחת חסותה. שכן מאי-ג'ה, יתומה מהוריה, מוקעת בשל היות אביה משתף פעולה עם היפנים השולטים. היא גדלה בבית דודה ודודתה, שמתעמרים בה. אימה של יונג-סוק, מכשירה את מאי-ג'ה להיות צוללנית, ומטפחת את החברות בין שתי הבנות. 'שתיכן קרובות יותר מחברות. אתן כמו אחיות, ואני מצפה מכן להשגיח זו על זו היום ובכל יום אחר כמו שמשגיחים אנשים הקשורים בקשר דם." הבנות אכן חברות טובות, למרות השוני הגדול באופיין, ובמוצאן. וכפי שמציינת יונג-סוק "עד שמלאו למי-ג'ה ולי חמש־עשרה שנה… היינו קרובות זו לזו כזוג מקלות אכילה."

אבל אז, הן מתחתנות. אחת מאושרת בנישואיה. השנייה – לא. ואירוע אכזרי וטראומטי מאד, שמתחולל בכפרן, וגובה חללים רבים, מפריד ביניהן. אחת תמשיך לחיות שנים רבות עם רגשי אשמה. השנייה – עם כעס והאשמה. ב-2008, כשיונג-סוק – הבאה הימים – עדיין שולה אוצרות מהים, וממיינת את שללה על החוף, היא תפגוש בצאצאיה של מי-ג'ה. האם תצליח להתגבר על רגשות העבר?

זהו ספר יפה, שפורש לפנינו את ההיסטוריה רוויית התהפוכות והסבל של קוריאה, ביחד עם הקידמה, שתגיע עם הזמן; חושף את עולמן הימי המופלא של ה'האניו'; ונוגע בחברוּת, שעומדת למבחן. מעניין ושווה קריאה.