'הכפר האיטלקי בין הכרמים' מאת אמנדה ויינברג ; מאנגלית: יעל מועלם

בן ובת נולדים, בו־זמנית, לאנג'לו גיונה וליאקופו לוי, חברים בנפש, ושכנים מהכפר מונטריני שבאיטליה. אבל במקום שהשניים, והכפר כולו, יחגגו בשמחה גדולה ומכופלת את לידת ילדיהם, הופך היום ליום אֵבֶל. שכן בעוד סנטינה, אשתו של אנג'לו, כבר מניקה את בנה שמקבל את השם אנריקו (ריקו) – אשתו של יאקופו, בלה, אינה עומדת בלידה, והיא נפטרת. יאקופו, שאהב אותה אהבת נפש, אינו מוכן להביט בתינוקת שנולדה לו. אנג'לו מסתכל על החבילה הצורחת, על התינוקת הדחויה. הוא לוקח אותה ומביאה אל אשתו.

"סליחה סנטינה, אבל יש עוד פֶּה להאכיל," התנצל, והניח את התינוקת – שעיניה בורקות בירוק ועורה עדין ככנפי פרפר – בזרועות סנטינה, ליד בנו.

סנטינה נשאה אליו מבט. לחייה שובצה יהלומי דמעות. "הם יהיו פרטלי די לאטה, אחים לחלב." סנטינה הצטלבה בידיים גסות ומחוספסות, והוסיפה ביפחה, "בלה המסכנה, יאקופו המסכן."

בלחץ הקהילה היהודית ובהתאם למסורת, נקראה התינוקת בלה. על שם אמה המתה. יאקופו לא מסוגל להגות את שמה. הוא גם לא מסוגל לחבק אותה. את החום היא מקבלת בעיקר מסבה קוזימו, אביו של יאקופו, ומאנג'לו שנוהג בה כבתו.

ריקו ובלה גדלים יחד. עד שבלה כבר אינה מבחינה היכן ביתה. אצל ריקו הקתולי שבו אווירה של צחוק, ותחושת משפחתיות עם ריקו ואחיו הקטנים התאומים, או בבית היהודי השקט, עם המזוזה וסעודת השישי וההליכה לבית הכנסת.

ליאקופו חנות ספרים שבה מלאי של מדעי הדתות, פילוסופיה, כתבי קודש, ספרות וכתבי מקובלים – שהם האהובים עליו ביותר. זוהי תקופתו של מוסוליני, שמתחיל לחבור לגרמניה הנאצית. ולכן מתחילים גם באיטליה להחרים ספרים שאינם נוקטים עמדה פאשיסטית מתאימה. אסור ללחוץ ידיים, אלא רק הצדעה במועל יד ורקיעת רגל תוך שליחת זרוע קדימה. במחשבתו המשכילה, מבין יאקופו, שיש בהצדעה זו תחושה זדונית, מבזה, והוא מסרב לשתף פעולה.

הוא אינו שותף להערצה הכוללת לדוצ'ה, למוסוליני. למרות שזה הפגין בהתחלה נדיבות כלפי קהילות יהודיות באיטליה, וגם – בקיאות ברזי הנציונל סוציאליזם, ורצון לאזן את כלכלת המדינה ולהצילה מהעוני, שהיה מנת חלקם של רוב האנשים לאחר מלחמת העולם הראשונה.

יאקופו ניחן בחוש נסתר, שייאפיין אחר כך גם את בלה, בתו. ברגעים שבהן החזירה אשתו את נשמתה לבורא, הוא ראה אותה מרחפת, ונפרדת, וידע שמתרחש אסון. כך עתה, כשכולם מתלהבים ממוסוליני, הוא נמלא חששות ושומע קולות שקוראים לו להיזהר מסכנה.

אנג'לו, הקונדטיני, האיכר המגדל גפנים, מלמד את הילדים לזמור ייחורים בגפנים בוגרות. יאקופו מביט על חברו, שמסביר לילדים. וידו מלטפת לעיתים את ראשה של בלה או מחליקה על זרועו של ריקו. הוא נזכר בידו שלו, שתמיד קרובה לבלה אבל אז נשמטת לצד גופו בכלימה.

ובאותו הזמן צץ במוחו רעיון. כשהוא טועם את ענביו של אנג'לו, לעומת ענבים אחרים, הוא מבין, שהם הרבה יותר מתוקים מהאחרים, ושהסיבה לכך היא השירה שאנג'לו שר בעבודתו עם הגפנים. הוא מספר לאנג'לו, והשירה הופכת להרגל. גם הילדים שרים, והגפנים משגשגות ומתוקות מתמיד. היין המשובח שיכין אנג'לו יקבל מִבֶּלה את השם "וינו דלי אנג'לי". יין המלאכים. המושג מלאכים יהפוך למוטיב בספר. לאותם שמרחפים מעל. לאנג'לו הטוב. למלאכים מושיעים. ליין שיציל.

יאקופו מחליט לאחר שנים של אלמנוּת, לשאת לאישה את לאה, המורה היהודיה מבית הספר. הוא רוצה לעבור לגטו, שם נמצא ביתה של לאה. בלה כועסת, שכן רוצים להפריד אותה מריקו. היא הולכת לבית הקברות. שם, מעל לקברים האטרוסקים העתיקים, מרחפת רוחה של אישה אטרוסקית, המציגה עצמה בשם טנקווילה. היא עוטה תמיד גלימות צחורות ועיניה חצאי ירחים.

מעתה תופיע טנקווילה בכל פעם שתרצה להזהיר את בלה מפני סכנה כלשהי. עוד לפני שהיא רואה אותה, מרגישה בלה בריח חריף של גופרית. ריח של ביצים סרוחות.

הגזירות הולכות ומתרבות. ביום שבו שנאסר על מורים ותלמידים יהודיים לשהות בתחומי בית הספר, יוצאת לאה המורה, ואחריה התלמידים היהודים לרחוב בראש מורם. אליהם מצטרפים אט־אט כל אנשי הכפר. "יאקופו ישב סמוך לשמשת הבר של רוברטו ועיין בכתב העת הספרותי של בנדטו קרוּצֶ'ה… מבחוץ עלה קול חבטות, כמו רקיעות מגפיים. יאקופו הרים את מבטו ושאף שאיפה עמוקה, ירא מצעדה פשיסטית נוספת. רקיעה, רקיעה, נקישה, נקישה. הרעש גבר והלך. יאקופו קיפל את המגזין והצפין אותו מתחת לז'קט שלו. לפתע נגלה לעיניו נחשול אנושי המגיח מעבר לפינה: פעוטות, קונטדיני בסרבלים ובקסקטים, מנהל הבנק, תושבים מכל קצוות מונטריני. בלה הובילה את התהלוכה, עיניה בורקות, פניה כמו נר שעווה. "כל הכפר ברחוב. יש אולי הפגנה?" רוברטו החווה אל יאקופו מאחורי הבר… יאקופו נעמד. תחילה נרתע מההתרחשות, התבלבל. כעת הבין. "זו אינה מחאה. זוהי סולידריות," הצהיר. הכפר הזה, שחי בו כל חייו, ביתם של בני משפחת לוי מזה דורי דורות. למרבה הפלא חש שכול והודיה בעת ובעונה אחת. "אני אוהב אותך, מונטריני," לחש כשיצא לרחוב."

בית הספר הציבורי במקום נסגר בפני היהודים, אבל יאקופו מתגלה כמנהיג בשעת משבר. הוא מקים בית ספר יהודי, בחצר בית הכנסת, והילדים היהודים ממשיכים ללמוד.

ריקו ובלה מתאהבים, אבל יאקופו מסרב לתת ברכתו לנישואיהם, ומתעקש בתירוצים שונים לאסור עליהם להיפגש, אלא עם מלווה., המניע האמיתי לסירובו, הוא העובדה שריקו נוצרי.

בלה, שחשוב לה מאד לזכות באהבתו של אביה, מוכנה לוותר על ריקו ובלבד להיות נאהבת על ידי יאקופו. היא תתחתן עם מיקלה היהודי, לשם כך. אבל היא אינה מצליחה לאהוב אותו. ליבה נתון לחברה הטוב ביותר.

ריקו נשבר. מקדיש עצמו לעזרה חשובה ביותר במלחמה, ולמרות שליבו נשבר, הוא פונה אליה כדי שתעזור למטרה הנעלה. היא נרתמת.

ואז איטליה מכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת. תושבי הכפר מגיל 18 עד 55 מגוייסים. הגרמנים עומדים להיכנס לכפר, ומגיע הרגע המר והנוראי, שבו אנשי מונטריני הנוצרים מגלים שכל שכניהם היהודים עזבו בחופזה.

הם עוברים מבית לבית כדי לשמור על מה שאפשר עבור שכניהם היהודים, כשאלה יחזרו, או לא. הם המומים וכואבים. "האוויר נחתך בעצב. היגון הזה שלהם? לחש אנג'לו, או שלי? זה יגון קהילתי אמרה סניורה פרנקה… בכפר הזה אנחנו שזורים זה בזה…"

משפחתו של יאקופו בורחת למקומות מסתור, לא רחוק מהכפר ומלאך עם נשמה טובה יעזור להם לשרוד את התקופה. בלה עוזבת אותם ואת בעלה, ומקדישה עצמה לעזרה.

הספר מעניין ונקרא בנשימה עצורה. המאורעות הקשים של מלחמת העולם השנייה, נשקפים דרך עיניהם של אנשי הכפר – היהודים והנוצרים כאחד.

האם הסולידריות תימשך? מה יעשה הרוע שבמלחמה לידידות? לאהבה? מה קורה כשהמלחמה פורמת את כל החוקים? מי ומה יישארו לקום מהחורבות? והאם אהבה וחברות יתעלו מעל מגבלות דתיות ולאומיות? קיראו.