'הנחלה' מאת: מריה טורצ'נינוף; משוודית: דנה כספי

מהמאה השבע עשרה ועד המאה העשרים ואחת, מתנחלים בני משפחה בתורם בנחלה הנקראת נֵוָבָּקָה, השוכנת במחוז אוסטרובוטניה במערב פינלנד.

הרומן האפי של המשפחה – המתפרש על פני כמעט חמש מאות שנים – מחולק למאות. כל מאה ושינוייה. כל מאה ואנשיה. כל מאה ומנהגיה.

שער של כל מאה נפתח בשיר או אימרה של כותבים ואמנים פינים/שבדים. ציטוט של שיר שנכתב על-ידי מיכאל וִייֶה בפתח המאה ה-21, מתמצת את הספר כולו:

"דבר אחד ידוע לבטח

והוא מעגל החיים,

שהאביב שוב בפתח

הכול מתחיל מהתחלה

ואף כי קולותינו

יתעמעמו ויגוועו

קולות חדשים ישירו

קולות חדשים ישירו"

מה שמאחד בין כל הדורות הוא נֵוָבָּקָה, הבקתה שליד הביצה, והיער.

הם הנושא העיקרי. הם הבסיס והם השורשים.

השושלת מתחילה במאה ה-17, כשמשתחרר חייל מתפקידו בצבא ממלכת שבדיה-פינלנד. כאות הוקרה על שירותו החשוב הוא מקבל חלקת אדמה במקום קטן, על הגבעה היחידה באזור שקוע ומלא ביצות. רק מספר קטן של בתי־אב נמצאים בסביבה הרחוקה יותר. הוא חרוץ. הוא בונה לעצמו בית וחווה קטנה וקורא לה נֵוָבָּקָה. בהתאם למסורת, הוא ייקרא מעתה על שם נחלתו. מַטְס מטסון נֵוָבָּקָה.

 הוא עובד קשה. אבל שמח במעשיו, שכן הוא חופשי לעשות כרצונו. אבל כשהשנים עוברות, הוא רוצה בנים שיעזרו לו בעבודתו. אך אין נשים בסביבתו, שיילדו לו בנים.

רגליו נושאות אותו אל קצה נחלתו. במקום בו נמצאת ביצה. הוא מחליט לייבשה, ולהרחיב את נחלתו. "ברגע שגמלה בלבו החלטה הוא לא חיכה רגע, נטל את ומעדר ויצא לביצה. היה זה יום קיץ לוהט… אף ציפור לא טרחה לשיר. רק נקר אדום-כיפה תופף בקצב כנגד גזע עץ חלול בשולי הביצה. כשהניח את האת והמעדר הבחין מטס בכמה פרחים קטנים בעלי עלי כותרת זהובים שצמחו לשפת הביצה. הוא מעולם לא ראה פרחים כאלה. הוא סבר שזה סימן טוב. כאן. כאן בדיוק, יבנה את הסוללה הראשונה."

העבודה הקשה מעייפת אותו, והוא נשכב לנוח. בחלומו מופיעה ברייה, ששערה "ארוך ונוטף מים ועיניה כעלי כותרת זהובים… ידיה היו מעוקלות ומסוקסות כמו אורן מפותל ובגדיה כמו נארגו מגבעולי כריך גמאי. מַטְס הצטלב בחלומו, כי הבין מהי הברייה הזאת… היא סימנה בידה לעבר היער, מחווה מזמינה, רחבת לב. ומייד לאחר מכן סימנה בידה לעבר הביצה בתנועת הדיפה". הוא קם מבולבל, אבל מחליט להמשיך במשימה.

כעבור כמה ימים, הוא נרדם שוב ליד הביצה. שוב חוזרת אותה ברייה. הפעם היא כועסת. הוא מבין שהיא רומזת לו שאסור לו לגעת בביצה. הוא מתעורר מהחלום, ובעיקשות של איש צבא לשעבר, הוא מחליט שאיש לא יבהיל אותו ואיש לא ישלוט בו. הוא ממשיך לעבוד, אך בו בזמן, יש לו הרגשה שמישהו מביט בו.

כעבור כמה שבועות, "כשהנקר השחור הולם במקורו ליד הביצה, כהרגלו, והנקר אפור הראש משמיע את קינתו המלנכולית", רואה מטס מישהי מתקרבת על פני הביצה. "זו הייתה אישה, שיערה זהוב כמו הפרחים הקטנים שנכנעו ללהב האת שלו. היא הייתה ארוכה, פרועה ומשוחררת.  זרועותיה ורגליה היו ארוכות ודקות כמו עלי גומא. היא חייכה אליו, ועיניה היו ירוקות כמו טחב. מטס חשב שמעולם לא ראה אישה כמותה, אפילו לא בעולם הגדול… היא לא הוציאה הגה, רק נעמדה מולו במערומיה, במלוא מתיקותה… חוויה כזאת לא חווה מעולם… היא שבה ונעלמה בביצה מבלי לומר מילה. מטס גילה שכל רוחותיו אזלו, וגרר את עצמו במאמץ בחזרה לבקתה. בשום אופן לא יכול להמשיך בהקמת הסוללה…"

אחרי הסתיו והחורף, מגיע האביב ההפכפך. כשמטס בביקתתו, ובחוץ סופת גשמים, הוא מופתע לשמוע מהלומות על הדלת. כשהוא פותח, עומדת מולו הברייה זהובת השיער ובזרועותיה תינוק. "הוא שלך," אמרה, "אתן לך את היורש הזה אם תישבע שתניח לביצה לנפשה." הרגש שמציף אותו למראה התינוק גורם לו להישבע "אֲבָרֵא את היערות ואעבד את האדמה בכל שאר המקומות, רק לא בביצה." האישה הולכת מרוצה והבן, הנריק, גדל במהירות, אך נראה רגיל כשאר הילדים. הוא חסון וחזק, ועד מהרה הוא עוזר לאביו בעבודתו החקלאית. הם לא נפרדים, ומטס מאושר. אך ככל שעוברות השנים, הוא מתחיל שוב לחמוד את הביצה. "איזה אוצר חבוי שם, הישר מתחת לאף! איזו אדמה חקלאית משובחת יוכל לעבד שם! היא שלו, הביצה, וזכותו לעשות בה כרצונו."

משום שהפר את הבטחתו לבת היער, אמו של הנריק, הנער נלקח ממטס. מטס לא מתאושש וגווע לאיטו עד מוות. הבקתה מתכסה בעלים, מסתתרת ומחכה לדור הבא.

כשאסטריד בורחת אל היער, כדי להיות לבדה, ולחשוב מה תעשה, היא מגיעה לעץ הנקרא בן־החוזרר, שיחזור ויופיע ברומן, שוב ושוב. "כך ישבה שעה ארוכה, בדממה. בן־החוזרר רחשש, שר לה את כל השירים והבלדות הישנות שהפקידה אצלו. אסטריד האזינה. כשחזרו אליה כולם, קמה והמשיכה למעבה היער… נקר שחור קרא בשולי קרחת היער, ואסטריד נשאה את עיניה. היא תרה במבטה והבחינה בראשה האדום של הציפור… נקר שחור יודע לבשר מוות מתקרב. אבל המוות כבר ביקר בביתה של אסטריד… הציפור הובילה אותה בתבונה ובעורמה ואסטריד כלל לא הרגישה שהגיעה לביצה גדולה…"

"לפניה עמד גבר צעיר. שערו ארוך ובהיר וזקן מעטר את פניו… אולי ציפה שתיבהל, אבל היא לא חשה כל פחד. היא לא חשה דבר…" היא שרה, ואז הציגה עצמה בפניו, ושאלה מה יוכל לתת לה. הגבר הצעיר הוא הנריק, בנו האבוד של מטס. 'אין לי דבר,' השיב הנריק, 'למעט זוג זרועות חזקות ונעוריי.' אסטריד בחנה את הגבר העומד מולה וחשבה: עם העתיד הזה אוכל לחיות. היא הושיטה לו את ידה."

דור הולך ודור בא, והאדמה נשארת. הפרח הצהוב, שאולי הוא אירוס הביצות, יחזור ויופיע בשולי הביצה, בכל דור ודור, ויזכה להתייחסות ראויה, אפילו מדעית. הנקר שחור עם הכיפה האדומה (נקר מצוייץ), יצרח וינקר ויתופף בגזע עץ, או רק יתעופף בכעס. הופעת נקר שחור, או אפור, תסמל תמיד רמז מטרים לסכנה. עץ בן חוזרר יופיע, אף הוא, שוב ושוב, כישות מיתית, שאוצרת בתוכה את מה שמטמינים בה, מילים, מחשבות, כאב, שירים, ומחזירה למי שצריך. בצילו של העץ יישבו הסובלים והעמלים והבודדים, וייתנחמו. כך גם השוכנים המיתיים של הביצה, שמקבלים ממשות ומשתלבים בחיי הנחלה. אך מבקשים שרק שיניחו להם מרחפים אי־שם תמיד בשולי הנחלה, ושלובים בחיי המשפחה.

במאה ה-21, נֵוָבָּקָה כבר אינה מתפקדת כחקלאית, ואפילו מיושנת מכדי לגור בה בעידן החדש. ואוה־סטינה, כמעט ומוכרת אותה, שכן היא כבר לא גרה שם יותר. האחרונה שגרה שם, היתה דוריס. שמורישה לה אותה. אבל ליבה של אוה־סטינה לא מניח לה למכור.

וכך תגיע לנֵוָבָּקָה, בִּתָּהּ, עם שני ילדיה הקטנים. כד האפר של אמה בידה,  לפזר אותה בנחלה שהייתה חשובה לה. בהיותה במקום חייה של אמה, היא מנסה  להבין מה היתה האדמה הזו ליושביה.

"אני הולכת בין דפי ההיסטוריה / בדרך שאבות אבותיי פילסו / על פני הַגַּלְעֵדִים שהקימו / אסמים שמילאו בחציר / צריפי ייבוש שהקימו / שדות שעיבדו / שנה אחר שנה אחר שנה / עקבות חייהם / מתכסים עשבים / שוקעים / נסתרים תחת  ענפים, שיחים וטחב / … / צעדיי נשמעים באדמה / והיא מאזינה / והיא לוחשת / אני מכירה את צעדייך / אני יודעת בתה של מי את".