'הנער וסרט המשי הכחול' מאת: פפר וינטרס ; מאנגלית: דפנה לוי

" 'עצור! וילֶם, תירה בו, אל תניח לו לברוח!' ברחתי כל עוד נפשי בי מבית החווה עם התריסים שהצבע מתקלף מהם והמרפסת המתפוררת. הטלתי את תרמיל הגב הגדול על כתפיי וחציתי בזינוק את המרחק הקצר בין הגיהינום לארץ… משקל התרמיל לא היה מאוזן ועפתי קדימה… מעדתי והקרסול שלי התעקל מעט. רגליי חסרות התועלת, של ילד בן עשר, זעקו שבלתי אפשרי להימלט מקליע שירתה אשתו של רוצח ומשעבד, בעיקר עם משא כבד כל כך על הגב. גם אם זה נראה בלתי אפשרי, הייתי חייב לנסות."

כך נפתח ספרה של פפר וינטרס 'הנער וסרט המשי הכחול'. התחלה דרמטית, שכבר מלמדת מספר דברים על הגיבור הראשי, רֶן. בגיל עשר, הוא בורח מחיים מסוייטים בחווה שרקובה מבפנים ומבחוץ. חווה של זוג מתעלל, שאינו מהסס לירות בו, ושלא מבקש להחזירו כדי להיטיב עימו. הקטע הזה גם מלמד אותנו על אופיו הנחוש של רֶן הצעיר, שמוכן להסתכן, שלא משלים עם גורלו, אלא פועל למען מה שנראה לו כחיים טובים יותר.

בגיל שמונה, נמכר רֶן על ידי אימו לזוג חוואים בשם מקלארי, שמתעלל בו, ובעוד חמישה עשר ילדים, שנמכרו להם לעבדות קשה ואכזרית בחווה, לאחר שהוחתמו בצריבה כמו החיות בעדר. רק שלושה שבועות קודם לכן הם הטביעו ילד, שלא נעל את השער, והניח לשלוש כבשים לברוח. לרֶן כורת מר מקלארי אצבע, לאחר שגנב כמה פרוסות מעוגת תפוחים טרייה. כשהילד מתעורר מעילפונו, הוא מחפש סמרטוט לעצור את הדם. כשהוא נכנס למטבח, בזמן שהחוואית יולדת בקומה השנייה, הוא רואה טלוויזיה דולקת. על המרקע הוא רואה ילדים, שצחקו וחיבקו את הוריהם וארוחות שהוגשו "באהבה לילדים דשנים ליד שולחן, ולא הושלכו אל הקרקע כדי שיילחמו עליהן לפני שהחזירים יאכלו את השיירים."

ואז הוא מבין שיש ילדים שגדלים אחרת ממה שהוא מכיר. "כל חיי הכרתי צורת קיום אחת, שבה הורים הם אכזריים ומוכרים את ילדיהם, צורבים אותם בברזל מלובן ומאכילים אותם באבוס ובדלי. עד לפני שנה, הייתי בטוח שכך נוהגים בכל הילדים, שכולנו איננו יותר משרצים שנועדו לעבודה קשה – כפי שאמרה הגברת מקלארי בכל לילה, כשזחלנו תשושים אל מרבצי השינה והמזרנים המגובבים שלנו."

כשהוא מבין, שיש צורות חיים טובות יותר, הוא מתכנן את בריחתו, את מה שהוא יכול לקחת איתו בתיק הגדול, ואפילו מתאמן להחזיקו. אך כשהוא באמת בורח, הוא חש, שהתיק הרבה יותר כבד ממה שזכר. אין לו זמן לתהות על־כך. הוא במנוסה.

כשהוא מצליח בסופו של דבר להימלט ולנוח, הוא פותח את התיק, ומגלה לתדהמתו את דֶלה, התינוקת של בני הזוג מקלארי, עם סרט משי כחול, כרוך סביב אגרופה הקטן.

הוא מסתכל עליה בזעף. לא מבין איך הגיעה לתרמילו. ומה הוא יכול עכשיו לעשות? הוא אינו יכול להחזירה. הוא גם אינו יכול לטפל בה. הוא רק ילד בן עשר. מה הוא יודע על תינוקות? הוא שונא אותה, על עורה הוורוד והנקי, ותלתליה הזהובים המבריקים, על הלחיים העגולות ועיניה הבוהקות. "לה היה מזל" הוא חושב במרירות "טיפלו בה. היא ישנה במיטה עם שמיכות ודובוני פרווה וחיבוקים". הוא שונא אותה על כי איתה הוא שוב מרגיש בכלא. אסיר לטפל בה. לחלוק עימה את האוכל שהוא מצליח להשיג. לדאוג לצרכיה. לא חופשי לנוע.

רֶן חושב להרוג אותה. אבל לא מסוגל. הוא מנסה להשאיר אותה בבית של זרים בעיירה קטנה, כשהוא רואה שם תינוק אחר וצעצועים. אבל אחרי ארבעה ימים הוא מציץ ורואה שהיא מוזנחת ושמנסים לאתר את הוריה בטלוויזיה. הוא לא יכול להשאירה שם.

היא שוב איתו בדרכים. הוא גונב אוכל ומצרכים לקיום בלבד, עבור שניהם. התינוקת חכמה. משתפת פעולה. מכאן והלאה הוא ידאג לה וייגדל אותה כאחותו. יעבוד, כדי שהיא תוכל לרכוש השכלה, ולא להישאר בורה כמוהו. היא תְּלמד אותו, ותִלמד ממנו.

יהיו אנשים טובים בדרך. אך השניים לומדים לשמור על סודותיהם. תלויים זה בזו, אוהבים זה את זו, כמו את נשמתם. עד שדֶלה גדלה והופכת לנערה, והקשיים של השניים הופכים לקשיים מסוג אחר.

ספר שנקרא בנשימה עצורה, והפך לרב מכר בינלאומי. מומלץ.