'הציירת משנחאי' מאת ג'ניפר קודי אפשטיין ; מאנגלית: מירית בר אילן

שמו של הספר מעיד על עתידה המזהיר והלא־צפוי מראש של  ילדה סינית קטנה ואמיתית בשם סיו-צ'ינג, שמתחילה את חייה בדרך הכי קשה שיש. אמה החולה מנסה להכין אותה לחיים הכי טובים שהיא יכולה לאחל לילדה סינית. אם יצליחו להקטין את כפות רגליה לכדי חבצלות מושלמות, יש לילדה סיכוי לשידוך טוב, והמזל יאיר לה פנים. מנהג קשירת כפות הרגליים מהגיל הרך – עד שהעצמות הרכות נשברות, והגדילה של כף הרגל נעצרת – נחשב בסין עד תחילת המאה העשרים, כאידיאל של יופי, שכונה לוטוס מוזהב.

אמה לא שורדת. האב נפטר קודם לכן, והילדה היתומה והענייה מועברת לאחריותו של דודה המכור לאופיום. היא מזניחה את קשירות רגליה, והטיפול המסובך בהן. וכפות רגליה גדלות סיכוייה למצוא חתן ראוי מצטמצמים בשל כך.

הדוד מלמד אותה מאוצרות הרוח והשירה הסיניים. הוא אומר לה שהיא חכמה, ושאם היא תרצה היא תוכל לעסוק בכל דבר, כשתגדל, והיא אכן מבטיחה לעצמה שהיא תלמד קרוא וכתוב, כמו דודה, שבו היא בוטחת לגמרי, שייגן עליה מכל רע.

אבל כשחובותיו למאורות האופיום גדלים מדי, הוא לוקח את הילדה בת ה-13 למסע מבלי להגיד לה לאן. בתמימותה היא חושבת שהוא עומד למצוא לה חתן, ושאליו הם נוסעים. אך באחת התחנות בהן הם שוהים היא רואה שני דרורים מתפתלים ומרפרפים בתוך שלולית ליד משאבה. היא רוצה שהם יילכו. כי כשדרורים הולכים, זה סימן למזל. אחת הציפורים מנידה את ראשה, שותה מהמים. הטיפות שנושרות ממקורה, נדמות לילדה כגשם של יהלומים. הדרורים משמשים כרמז מטרים, וייסמלו את מה שצפוי לקרות לה בחייה.

הדוד מספר לה שהם לא בדרך למציאת חתן. אלא שהיא הולכת לעבוד. כשהיא שואלת במה, הוא מהסס בתשובה. היא משערת שברקמה, כפי שהוריה רקמו. הוא נתלה בתשובתה, ואינו מספר לה את האמת. ואז, מבלי להניד עפעף הוא מוכר אותה לבית בושת. ל"היכל".

אכזריות החיים בהיכל, מכמירה לב. ושתי תמונות עולות בדמיונה. הדרורים שלא הלכו, ונערת הראי (כפילתה, שמשקפת לה תמיד את מצבה האמיתי). בלית ברירה היא מבינה שיהיה עליה לציית לחוקי המקום, אחרת חייה עלולים להסתיים עוד לפני שהחלו. הם משנים את שמה לליו-לאנג, אבן ירקן טובה, והסנדקית משדכת לה חונכת בשם ג'ין-לינג, מי שתהיה חברה נאמנה, ותעזור לה לשרוד בגיהנום של המקום.

ג'ין-לינג היא הראשונה שתרמוז לה על עתיד אחר "יש לך אצבעות כל כך יפות," אמרה ג'ין לינג יותר מפעם אחת. "כמו ידיים של אמנית אמיתית.". וכשיו-לאנג מביטה בחברתה היפה היא אכן חושבת על ציור "הלוואי שיכולתי לצייר אותה… בדיוק כפי שהיא."

בהיותה בת 18 היא פוגשת במפקח צעיר בשם דזאן-הואה, שמנסה ללחום בשחיתות. הוא מדבר איתה ובאמת מקשיב לה, בניגוד לכל האחרים: "… "עם הגבר הזה, משום מה, זה שונה. הוא מדבר בנימוס, בחום. הוא מביט בה לא ברוגז או בתאווה, אלא כאילו באמת חשוב לו שהיא מקשיבה. הוא נזהר מאוד-מאוד שלא לגעת בה." הם מנהלים שיחות אמיתיות. הוא משתף אותה בעבודתו. בקשיים. בתחושות. "יו-ליאנג משתהה, נפעמת לפתע הן ממשמעות המילים שנאמרו והן מהאופן שבו הן מסכמות במפתיע את תחושותיה שלה… הוא מביט בה מהצד. "מה זה היה, מה שאמרת אמש על גורל? שאת לא חושבת שהיתה לך אפשרות בחירה?"

דזאן-הואה מבין שהוא מצא את הנפש התאומה שלו. הוא מאוהב בה, ומבין שהדרך החוקית היחידה להתרועע איתה, היא להוציא אותה מההיכל ולנהל מערכת יחסים חוקית. למרות היותו נשוי, למישהי, שאליה הוא לא מחובר רגשית, הוא אינו נפרד ממנה, אלא נושא את יו-ליאנג לאשה שנייה. הוא מלמד אותה קרוא-וכתוב. דואג שתמשיך כל הזמן בלימודים, ומעודד אותה ללימודים גבוהים. הוא דואג שתהיה מעודכנת מבחינה פוליטית, הוא מטפל בכפות רגליה, וגם מעודד את כישרון הציור שלה, שהולך ומתפתח.

הציור הופך עבורה לאוויר לנשימה. היא מתקבלת לאקדמיה הנחשבת ביותר לאמנות, והופכת לסטודנטית מצטיינת, ולימים פרופסור לאמנות, שתלמד ותעביר לסטודנטים את האמנות דרך עיניה, ואת האמת שלה. אבל האמת שלה לא תמיד קלה לעיכול על ידי החברה השמרנית הסינית. היא מציירת עצמה בעירום, מה שקשה אפילו לבעלה לעכל. אבל היא מתעקשת לעמוד על דעתה, ועל עקרונותיה, סופגת תוך כדי כך ביקורת קשה, והטרדות, של כל מי שמקשר בין האמנות העירומה שלה, לעברה, ומכל השמרנים, שהזדעזעו מהעזתה להראות את האמת.

"אבל היום, רק זה חשוב: העור החדש-ישן שלה. הקנווס הריק. נערת הראי המביטה בה, חסרת עניין. בזרועות משולבות מאחורי ראשה קולטת יו-ליאנג את העיניים העצלות, את הלחיים הסמוקות. את העור המסופק. ואגב זמזום היא מושיטה את ידה אל פלטת הצבעים. היא תצייר את עצמה בדיוק כך, היא מחליטה: בכיסא המהודר שלה, עורה בצבע של שקיעה קיצית. שילוש של צבעים: אפרסק וזהב וורוד שושנה. סגול ניטרלי עבור אחדות ושליטה – איכויות שהיום תבחן על הקנווס בלבד."

יו ליאנג היתה אשה פורצת דרך, אשה עוצמתית, שאת עיקר עוצמתה קיבלה מהאהבה העצומה של בעלה, שגם כשלא הסכים למעשיה, תמך בה תמיד. גם כשעזבה לפריז, בגלל השמרנות הסינית, ונאלצה לחיות בלעדיו.

יו ליאנג היא האשה הסינית הראשונה שציירה בסגנון מערבי. ולמרות ההתנגדות השמרנית כנגד יצירותיה המודרניות והנועזות, זכו יצירותיה לתהילה ולפרסום, והן הוצגו בתערוכות רבות.

ספר מצויין עם ביוגרפיה מעניינת על אשה מעניינת. קיראו.