'התלוי מסן פוליין' מאת ז'ורז' סימנון ; מצרפתית: אביטל ענבר; אחרית דבר: דרור משעני

לפנינו שלושה סיפורים בלשיים מתוך ספרו של ז'ורז' סימנון על הבלש הבלגי הבדיוני שלו, ז'ול מֵגְרֶה. מֵגְרֶה מזכיר לי במקצת את הבלש קולומבו עם השחקן פיטר פאלק, שכיכב בסידרה הטלוויזיונית 'קולומבו', בשנות השבעים והשמונים. המיוחד בדרך חקירתו היה, שהוא נראה לחשודים, כמי שלא יודע מימינו ומשמאלו. הוא מפוזר. שוכח דברים, נראה שלומיאל, וכשנראה שהוא עומד לעזוב ולהניח לחשודים, שכבר מתחילים לנשום לרווחה – הוא חוזר ושואל את השאלה המכריעה. בשל ההתנהגות, שלכאורה, לא מאורגנת ולא מסודרת, החשודים מאבדים את הזהירות, לא מעריכים את שכלו המבריק, ומספקים הוכחה לאשמתם.

והנה לפנינו הבלש הבלגי מֵגְרֶה. הוא גדל־גוף, נשוי, ומנהל את חקירותיו בנינוחות של בית־קפה, או אף מביתו – בעוד אשתו מאזינה, או מקבלת דיווח מלא לאחר החקירה. החקירות הביתיות והלא-רשמיות האלה, גורמות לחשודים להרגיש פחות בחקירה רשמית, ואולי לדבר יותר ממה שחשבו לעשות, ואף להתוודות. כך על־פי הסיפורים שלפנינו. הוא שואל שאלות, שלא תמיד נראות קשורות. נותן לחשודים את הזמן לענות, ולא ממהר להגיב. הוא ניחן בסבלנות יוצאת דופן, שמתישה את החשודים שלפניו. הוא מסוגל לשבת לידם שעות. מבלי להגיד כלום, עד שהם נשברים. אנחנו הקוראים נחשפים לחקירות השונות שלו, ולפיהן, אנחנו יכולים לחשוד. אך גם אנחנו איננו חשופים למחשבותיו.

אבל, אנחנו כן נחשפים להיותו בן־אדם עם חולשות וטעויות, בניגוד לבלשים ספרותיים מפורסמים אחרים – כפי שמצביע על־כך דרור משעני, הסופר וחוקר הספרות באחרית־דבר המעניינת שלו – שרלוק הולמס של קונן דויל והרקול פוארו של אגתה כריסטי, מצטיירים כמושלמים, בעוד שהמפקח מֵגְרֶה רחוק מלהיות מושלם. אף־על־פי שהוא מצליח לפענח את המקרים בהם הוא מטפל, כפי שנראה, למשל, בסיפור הראשון 'התלוי מסן־פוליין'. שם הוא עוקב אחרי בחור עלוב למראה, כבן שלושים. בבית־קפה אחד, הוא רואה את הבחור סופר שטרות של אלף פרנק, שאינם עומדים בקנה אחד עם בגדיו העלובים, ועם המלון העלוב שבו יבחר להשתכן בעיירה קטנה בגרמניה. את הכסף הרב הוא עוטף וקושר ושולח בדואר לכתובת, שתתברר אחר־כך ככתובתו שלו.

בגחמה מבודחת של רגע, קונה מֵגְרֶה מזוודה דומה לזו של הבחור. הוא מצליח להחליף בין המזוודות, ולשכור חדר צמוד לבחור, כדי להציץ ולראות את התגובה כשיפתח את המזוודה, שאינה שלו. הבחור שמגלה שהמזוודה שלפניו אינה מזוודתו, ואינו מצליח למצוא אותה בתחנת הרכבת, שממנה בא – שב לחדרו מאוכזב, שולף אקדח ומתאבד.

מֵגְרֶה מרגיש רק קמצוץ של ייסורי מצפון ולא יותר. "הוא לא היה רחוק – ולמען האמת היה קרוב מאוד – מלחשוב שהוא עצמו אך זה הרג אדם… פניו המיוסרות של המת עוררו בו רוגז. הוא ראה אותו שוב ושוב נוקש באצבעותיו, ובמעבר חד, פוער את פיו לרווחה ויורה לתוכו יריית אקדח. אותה תחושה של אי נוחות, כמעט של ייסורי מצפון, הייתה עזה כל כך עד שלא נגע במזוודת הסיב אלא לאחר היסוס מעיק." אפילו בפני עצמו הוא לא ממהר להודות, שטעה, ושהוא שגרם לבחור להתאבד. הוא מתחמק ומצדיק את עצמו בתוך תוכו, על שלא סיפר זאת למשטרה הגרמנית "והאדם הזה, הוא לא הכיר אותו כלל! הוא לא ידע עליו מאומה! לא היה דבר שהעיד על כך שהוא חייב דין וחשבון כלשהו לרשויות החוק!"

בשעה שהמשטרה הגרמנית בודקת את המקרה בבית־המלון, הוא עומד בצד בהבעה של פחד או תבוסה, ומבקש לערוך את חקירתו במקביל לחקירתם, כדי שלא יגלו את אשמתו. וכשהשוטר המקומי שואל אותו אם הוא עקב אחרי ההרוג, מֵגְרֶה מתחמק "זה יקח זמן רב מדי להסביר לך…" ואז הוא אפילו מבקש "שהמחלקה הטכנית שלך תצלם אותו כמה תצלומים ברורים ככל האפשר, מכל הצדדים…"

בסקרנותו הוא כמובן ממשיך לחקור את המקרה, ומגלה קבוצה של אנשים, שלמדו יחד בתיכון, ואשר מרגישים אשמים מאד בנושא אחר לגמרי, כשכיוון החקירה על האיש עם המזוודה, מקבל תפנית שונה לחלוטין.

בסיפור השני 'חג־מולד של מֵגְרֶה', אנו נחשפים למערכת היחסים היפה, הרגישה והאוהבת בין הבלש לאשתו. מה שמודגש הוא שהם ללא־ילדים. נושא שמֵגְרֶה יודע שמאד כואב לאשתו. הם חשים את הכאב במיוחד באווירת חג־המולד סביבם, כשהם נחשפים לילדים שמקבלים מתנות, חוגגים עם משפחותיהם, ויוצאים להתגאות בפני חבריהם על המתנות שקיבלו. דווקא אז, מתעצמת תחושת הבדידות של בני־הזוג. ובתוך הזוגיות היפה שביניהם, מתדפקת על דלתם בעיה בשכונתם, של ילדה קטנה בשם קולט. קולט – שאמה נפטרה, ואביה האלכוהוליסט אינו מסוגל לטפל בה – גדֵלה אצל דודיה. היא מספרת בתמימותה, שסנטה קלאוס ביקר אותה בלילה בחושך בחדרה, עם פנס, ונתן לה בובה גדולה. הוא רמז לה באצבעו להיות בשקט, תוך שהוא מרים קרשים מרצפת העץ שבחדרה. הילדה מסיקה, שהוא עושה זאת, כדי לעבור מריצפת חדרה אל הקומה שמתחתיה, כדי להביא – כך לפי השערתה התמימה – מתנת חג־מולד גם לילד הקטן שגר שם.

מרת מֵגְרֶה, הכמהה לילד, מקשיבה ברוב־קשב לפרטי המקרה. ובעוד הבלש עסוק בחקירות לבדיקת זהותו של הפולש המחופש, ולסיבות לשהותו וחיפושיו בחדרה של הקטנה, הרי שדאגתה של מרת מֵגְרֶה, נתונה אך ורק לקולט הקטנה. התייחסותה היא התייחסות אימהית, אישית, רגשית, ולא אובייקטיבית, שהמפקח מודע לה היטב. לכן, מציין משעני – צריך לקחת את מֵגְרֶה, כמי שאולי, מכניס שיקולים אישיים לחקירתו, שעלולים לגרום להטיית תוצאות החקירה, ויובילו לכך, שהילדה הגדלה ללא הוריה, עוברת, לזמן־מה לפחות, לידי אשתו הכמהה לילדים.

צודק משעני, כשהוא מדגיש את החשיבות של ילדים, בעיני הזוג מֵגְרֶה, ובאופן הבלתי־מקצועי, שבו הילדה עוברת לידי הזוג. אבל נראה, שלמרות השיקולים הלא– אובייקטיבים, הביאה חקירתו של הבלש מגרה, לפיענוח הנכון של המקרה.

אז הבלש מֵגְרֶה אינו מושלם, אבל אולי דווקא בשל־כך יש בו קסם אנושי מעניין. החקירה תתבצע בדרכו המיוחדת, החשודים יתוודו, והאמת תתגלה.