'חדר בריחה' מאת: מייגן גולדין ; מאנגלית: אסנת הדר

וינסנט, ג'ולז, סילבי וסם, המהווים צוות עבודה בחברה – הנקראת סטנהופ, ואשר עוסקת בהשקעות בשוק ההון – נקראים בסוף־שבוע אחד בדחיפות לבצע משימה. כל אחד מהם כבר תיכנן סופ"ש משלו, אבל ההזמנה הזו מובנת כהזמנת־חובה, שאין עליה עוררין. שכן אי־הגעה לפגישה, עלולה לפגוע במעמדם בחברה, עד־כדי פיטורים ממקום העבודה. בלית־ברירה הם נענים לקריאה.

הם מוזמנים להגיע לבנין עסקים הנמצא בבנייה, באזור מבודד ברובע ברונקס. וינסנט, ראש  הצוות, הוא זה שקיבל את ההוראות להעלות את הצוות לקומה השמונים, לאתגר חדר בריחה. הם לוחצים על כפתור הקומה ה-80, והמעלית מתחילה לעלות, כשהם מנסים להבין למה הם שם.

"הכנסות הצוות היו בשפל שלא ראו זה שנים. בפעם הראשונה אי פעם הם הרגישו שהמשרות שלהם בסכנה." וינסנט מציין שהיה כתוב בהוראות שתוצאות התרגיל ישמשו ל'התייעצות פנימית לגבי תכנון סגל עתידי'. סילבי מנסה להיות מעשית: "אף פעם לא הייתי בחדר בריחה. מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות?" "זה פשוט," עונה לה סם, שכבר השתתף בכמה חדרי בריחה, "נועלים אותך בחדר וצריך לפענח שורה של רמזים כדי לצאת."

בעוד הם תוהים לכוונת המכוון של הנהלת החברה, נעצרת המעלית בקומה השבעים. הם מצפים שהדלתות ייפתחו, אך הן נשארות סגורות. לחיצה על כל כפתורי החירום לא גורמת לפתיחת הדלתות. "על הצג של מספרי הקומות נראית האות E שסימנה שגיאה, ומעל לוח הבקרה נדלק מסך טלוויזיה קטן… נדרש להם רגע להסתגל ללובן הבוהק של מסך הטלוויזיה. כעבור רגע נוסף הופיע עליו הודעה באותיות שחורות גדולות. "ברוכים הבאים לחדר הבריחה. המטרה פשוטה. לצאת מכאן בחיים."

הם מבינים, שהמשחק יתרחש במעלית עצמה, ושהיא חדר הבריחה. סם מדריך את הקבוצה להתחיל לחפש רמזים, שכמעט ואינם בנמצא. המעלית חשוכה. החימום המופעל גורם להם להזיע. המקום בקושי מצליח להכיל את ארבעתם. הם רוטנים, מעליבים ופוגעים זה בזה, אך עדיין מנסים לשתף פעולה. סם מרגיע אותם, מתוך ניסיונו, שאחרי שעה, גם אם לא יצליחו לפענח, המשימה תסתיים.

אולם, בדיעבד, כשעובר הזמן, והדלתות אינן נפתחות, והאנגרמות שמופיעות על הצג ומפוענחות על-ידם, מרמזות על הכרזת מלחמה – הם מבינים, שזה לא באמת משחק של תרגיל-צוות, אלא שהם בסכנת חיים ממשית. השהות של ארבעתם יחד, בשילוב של כל התכונות הרעות שלהם, שמקצינות במצב הלחץ שבו הם נתונים, כמו־גם ההשתלחויות חסרות הרסן, שיוצאות מכלל שליטה – כולל האלימות הפיזית במעלית הקטנה והסגורה – הם שיוצרים את הגיהנום, והם העונש על כל היהירות והחמדנות, שהלכה וטפחה בקירבם למימדים עצומים בזמן העבודה. כולל הסודות שהסתירו, חוסר ההגינות ואי־היושר, אשר נחשפים במעלית במלוא כיעורם. 'אדם לאדם זאב', כמאמר פלאוטוס, המחזאי הרומאי (במחזהו 'החמורים' בשנת 195 לפנה"ס).

סם נתן לכך ביטוי מילולי כשישב, באחד הימים, עם שרה הול, עובדת חדשה ב'סטנהופ', והדריך אותה על האסטרטגיה הרצויה בחברה "יש בעולם הזה מנצחים ומפסידים… אז תבחרי צד, שרה, ואל תסתכלי לאחור על האנשים שדרכת עליהם. את לא חייבת להם כלום. ההצלחה לא נועדה ליפי נפש." שרה תלמד על בשרה – מה  זה להסתאב, מה זה להפסיד, ומה זה לנצח.

הסיטואציה של המעלית, והאינטראקציה שהופכת לגיהנום, מזכירה את המחזה 'בדלתיים סגורות' של פול סארטר. במחזה הנ"ל מוכנסים בזה אחר זה, גבר ושתי נשים לחדר סגור, לאחר מותם. אין חלונות בחדר והדלת ננעלת אחרי כל אחד מהם שמצטרף. נאמר להם שהחדר הוא בגיהנום, ולכן הם משערים שיבואו לענות אותם. אך אף אחד לא מגיע. בינתיים הם מדברים ביניהם. אז מתגלעים חילוקי הדיעות וההשקפות השונות כל-כך, שביניהם, והם שהופכים את האווירה לרעילה, לבלתי־נסבלת, לגיהנום. כשבעצם המסקנה היא, שאת הגיהנום יוצרים האנשים עצמם, ואין צורך בכלל בהתערבות מבחוץ.

וכשמסתכלים על העם שלנו כיום, עם כל מה שאנחנו גורמים עכשיו בינינו לבין עצמנו, בשנאת אחים, באי־לקיחת אחריות, בהאשמות, ובניפוץ כל הקווים האדומים – האויבים שלנו יכולים לצאת לפגרה – כפי שהעיר בציניות אחד הכתבים. שהרי אנחנו הורסים את עצמנו, ויוצרים במו-ידינו את הגיהנום, ואת ההשמדה העצמית. ועם שנאה עצמית ופנימית כזו – מי צריך אויבים?…

בשביל לצאת מגיהנום שכזה – צריך חשיבה חיובית, תמיכה הדדית ורצון טוב של כולם לגלות אחריות אישית, ולתרום מעצמנו למען הכלל. לא בדרך של הטלת רפש באחרים, לא בניסיון לשנות את האחרים, שיחשבו כמונו, אלא שכל אחד יחשוב במה הוא יכול לעזור לשינוי המצב. אם כל אלה יתקיימו – אפשר יהיה לגרום לכל דלת להיפתח, לנצח כל אויב מבחוץ, ולחיות טוב יותר בארצנו.