'מאה השנים של לֶני ומַרגו' מאת מריאן קרונין ; מאנגלית: שאול לוין

ערגה, חברתי, הביאה לי במתנה את הספר הזה, עם הוראה מפורשת לקרוא. קראתי. לא היתה לי ברירה. וטוב שכך, כי זו היתה חוויה נפלאה, שאיפשרה לי לצלוח – בעזרת הגיבורות – את הסיטואציה הלא פשוטה, שבה שרויות שתי הגיבורות הראשיות בבית החולים 'פרינסס רויאל' בגלזגו.

לני פטרסון, היא נערה בת שבע־עשרה. לכאורה, כל החיים עוד לפניה. אך לאמיתו של דבר, היא באגף מאי של בית החולים. זהו האגף של הסופניים, ומכיוון שכך, לני לא מבזבזת זמן. חשוב לה לנצל את כל הזמן שנותר לה, בלחוות כל מה שעוד אפשר. היא חדת מחשבה. לא נרתעת מלשאול שאלות, אפילו אם הן מביכות.

דווקא האמת שלה, והכנות, שלא באות לקנטר, או לפגוע, אלא להבין ולחקור – הופכות מצבים קשים לקומיים. כך, בפגישתה הראשונה עם האב ארתור. "הלכתי לפגוש את אלוהים כי זה אחד הדברים היחידים שאני יכולה לעשות פה. אנשים אומרים שכשאת מתה, זה מפני שאלוהים קורא לך לחזור אליו. אז חשבתי שנוכל לגמור עם ההיכרות מבעוד מועד… ולא הייתי מוכנה לוותר על ההזדמנות לראות חדר שעדיין לא הייתי בו ולפגוש את אלוהים־הכול־יכול בעת ובעונה אחת."

היא נכנסת עם האחות החדשה שמלווה אותה לקפלה הנמצאת במתחם בית החולים, וכשהאב ארתור מברך אותן לשלום, היא מציינת את שמה של לני ומוסיפה: "היא מאגף מאי." ואז לני חושבת: "זאת היתה הדרך האדיבה ביותר מצדה להגיד זאת. אני משערת שהיא הרגישה שעליה להזהיר אותו, מפני שהוא נראה נרגש כילד בבוקר חג המולד שמקבל רכבת צעצוע עטופה בסרט גדול, כשלמעשה המתנה שהיא נותנת לו שבורה. הוא יכול להיקשר אליה אם הוא רוצה, אבל הגלגלים כבר מתפרקים, וסביר להניח שכל העסק לא ישרוד עד חג המולד הבא."

האב ארתור והאחות החדשה יהפכו לחברי נפש של לני. אבל זו שתהפוך לחלק ממנה היא מרגו. מרגו היא אשה בת שמונים ושלוש, אף היא דיירת באגף מאי. תחילת ההיכרות ביניהן נעדרת מילים. מרגו מנסה לחלץ מפח בית החולים המתנייד, מעטפה חשובה לה, שנזרקה  לשם בטעות על־ידי המנקה, ולני – שרואה את מאמציה לרכון וכמעט להיכנס לתוך הפח הגדול, מבלי שהאחות והסניטר יראו אותה – מפנה את תשומת ליבם אליה, ובכך מאפשרת לאלמונית הזקנה  לשלות את המעטפה מהפח ולהיעלם.

הפגישה השנייה שלהן תתרחש בחדר החדש של תרפיה באמנות. הן מזהות אחת את השנייה ומחייכות. הן יושבות יחד ומציירות. בסיום, תרשום לני על הציור: "לני, בת 17". מרגו מביטה ורושמת גם כן "מרגו, 83" לני מביטה. "למספרים אין הרבה משמעות בעיניי… אני מעדיפה מילים… אבל היו לפניי שני מספרים שהיו חשובים ויהיו חשובים למשך שארית ימיי הספורים. "יחד," אמרתי בשקט, "אנחנו בנות מאה."

לני נמשכת לסיפוריה המרתקים של מרגו. ואז בלילה, צץ במוחה רעיון. בהיעדר עט לרשום אותו, היא מתגנבת אל מרגו בשקט. "הסטתי את הווילון התלוי סביב מיטתה של מרגו. "הסיפורים" אמרתי ולגמתי אוויר, "הסיפורים שלך!" מרגו פקחה את עיניה. "אנחנו צריכות לצייר אותם! אחד לכל שנה!" למרות העובדה שהשעה היתה משהו בין שלוש לארבע לפנות בוקר, מרגו התיישבה במיטה וצימצמה אליי את עיניה בחושך. "אנחנו בנות מאה, זוכרת" אמרתי, למקרה ששכחה. "שבע־עשרה ועוד שמונים ושלוש. מאה ציורים למאה שנה." "לני?" היא אמרה. "כן?" "אני מתה על זה."

ומהרצון הזה, שאנשים יכירו אותן, שיידעו מי הן היו, ויכירו את סיפוריהן, נולד המיזם הזה. כל ציור שהן תציירנה יהיה מאחוריו סיפור של שנה אחת מחיי אחת מהן. ובסוף יידעו "לני ומרגו היו פה". בבחינת הנצחתן לעד.

המשפט הזה מתכתב, בעיניי, עם הציור הפלמי המפורסם של נישואי הזוג ארנולפיני. שם, מציין הצייר ואן אייק על גבי הקיר, "יאן ואן אייק היה כאן, 1434". גם אצל ואן אייק, הציור הוא בבחינת עדות קיום. עדות לקיומם וזוגיותם של בני הזוג, עדות להיותו עֵד ונוכח ברגע החשוב ביותר בחיי בני הזוג, שבאופן סימבולי, מוצג בשילוב חייו, מכאן והלאה, בחדר השינה. זאת במעמד שני עדים, הצייר ואדם נוסף, ועם פריטים סימבוליים שאמורים לציין את הנישואים שיהיו טובים.

חיי לני ומרגו הולכים ונפרשים על גבי לוחות הקנבס, והידידות – שאין בה אף קורטוב של ניצול, או צורך בקבלת דבר־מה בתמורה – תלך ותעמיק בין השתיים, תכלול עוד כמה אנשים מסביב, ותעניק משמעות לכל רגע ורגע בחייהן.

ספר נפלא. שמעלה בעיקר חיוך, וכשצריך – גם דמעות.