'לילה אחד על האי' מאת: ג'וזי סילבר; מאנגלית: יואב כ"ץ

קליאו ויילדר מתגוררת בלונדון המנוכרת. היא רווקה הנושקת לגיל שלושים. יש לה טור שבועי בשם 'למצוא את הפלמינגו שלי', במגזין אינטרנטי שנקרא "ווימן טודי". בטור שלה היא מתארת לקוראותיה אנקדוטות מחייה, הקשורות בחיפושים אחר בן־זוג, ה"פלמינגו" שהיא רוצה למצוא. הבחירה בעוף זה, דווקא, אינה מקרית. זהו עוף שנשאר עם בת־זוגו כל החיים. זה מה שהיא מחפשת כדי להיות שלמה.

בשלב זה של חייה, היא בעיקר מספרת על האכזבות שהיא נוחלת בחיפושיה. הטור שלה זוכה
להצלחה רבה. הוא נוגע בליבן של נשים רבות, אם בשל היותן במצב דומה, ואם בשל התחברותן
לדרך כתיבתה ופתיחותה. אך בדיוק בזמן הזה, כשיום הולדתה השלושים מתקרב בצעדי ענק,
היא חווה תחושות רבות ומגוונות של חרדה, בעיקר בגלל שאביה נהרג בתאונה בגיל עשרים
ותשע, ולא הגיע לגיל שלושים.

זה הזמן שבו מציעה לה הבוסית שלה במערכת העיתון, לשלוח אותה לאי מבודד באירלנד. אי בשם
סלביישן איילנד, אי הישועה. שם, בהשראת השחקנית אמה ווטסון – שאמרה בשלב מסויים בחייה,
שהיא מספיקה לעצמה, לבדה אבל לא בודדה – אמורה קליאו להתחתן עם עצמה בזיווג עצמי,
בדיוק ביום הולדתה השלושים. כלומר, להפסיק לחפש בן-זוג כדי להשלים את עצמה, ולמזג
את כל חלקיה לכלל שלמות אישית, במהלך טקס חתונה שלה עם עצמה.

קליאו, מנסה לדחות את הרעיון. אבל נכנעת. היא מגיעה לאי, ומקבלת מפתח לאוטר לודג', הבית
שהושכר לה. בגלל אי-תיאום בין בעל הנכס לבין בריאן, בעלת חנות במקום, שממונה על
השכרת הנכס, היא מוצאת עצמה לא לבד, אלא עם מאק סאליבן, קרוב משפחה של בעל הבית,
שהגיע מארצות הברית כדי להתבודד ולהתאושש מהפירוד שנכפה עליו מאשתו, ומילדיו, שהם
כל עולמו.

השניים אינם מרוצים משיבוש תוכניותיהם. כל אחד מהם מצפה שהשני יעזוב. אבל, הדרך היחידה
לעזוב את האי, היא על גבי סירה שמגיעה רק פעם בשבוע עם אספקה, או במקרה חירום, אם
מישהו נפטר.

אין מקום נוסף להשכרה באי, והם מבינים שייאלצו להסתדר יחד. הם תוחמים מרחבי מחיה
פרטיים לכל אחד, עם קו הפרדה על הריצפה בגיר, ויש אזורים משותפים כמו מטבח וחדר
רחצה. כך זה מתחיל. אך משתנה עם הזמן.

למרות השינויים, אין קליאו מוותרת על טקס ההשלמה והזיווג עם עצמה. טקס שתוכנן בקפידה,
בדיוק ביום הולדתה השלושים, על חופו של אי הישועה. כשהיא מלווה בברכות שנכתבו על־ידי בני משפחתה, ובתמיכתם השקטה והמכילה של האנשים באי היא קוראת לעצמה את נדריה "אל עצמי היקרה… אני
עומדת כאן היום, מול פלאיהם של אימא טבע, נפטון וכל בנות הים, כדי להכיר בכך שאני,
קליאו ויילדר, אכן בוחרת בעצמי, קליאו ויילדר, להיות התומכת הגדולה ביותר במעשיי,
הידידה הנאמנה ביותר של עצמי, החברה הקולנית ביותר בלהקת המעודדות שלי, ואשת סודי,
שעליה אסמוך יותר מכול."

בסיומו של הטקס, היא מגיעה להכרה "החיפוש אחר הפלמינגו שלי בא אל סופו. אני
הפלמינגו…" מכאן היא יוצאת לדרך חדשה, שבה היא  אוהבת יותר את עצמה, חזקה יותר, בטוחה יותר,
ויכולה לצלוח את כל הגילאים הבאים, ואת מהמורות החיים.

קליאו מגלה באותם ימים, שדווקא במקום קטן כמו אי הישועה, היא יכולה להרגיש בבית – בניגוד
ללונדון – עם אנשים חמים, שמכילים אותה, שמלמדים אותה קצב אחר של חיים – כמו הישיבה
המשותפת עם קבוצת הסורגות התומכות: בשלוותן, באי־השיפוט שלהן, ובעזרה ההדדית – ומה באמת
חשוב. כמו שהיא אומרת: "נפטרתי מזהב של שוטים ופיניתי מקום ליהלומים".

נושא מעניין. כתיבה טובה.