'נמר בירושלים' מאת אורן ולדמן

בהקדשה לחמשת ילדיו, הביא אורן ולדמן קטע מהשיר 'חלומות' של לנגסטון יוז: 'אחזו היטב בחלומכם / כי חיים ללא חלום / הם כמו ציפור שבורת כנף, / שאינה יכולה לעוף."

את הקטע הזה תצטט, בתוך העלילה, גם חוה – הנערה הבוגרת – שמחלימה מתאונה, והיא גם תביע את דעתה על־כך בפני הנער ערן וולוצקי. "אני כן יודעת שבשבילי חיים בלי חלומות, הם חיים חסרי טעם, חיים כמו של הפרֵדות במושב. זו כמעט חוצפה. זה כמו לזכות בפרס הגדול של מפעל הפיס ואז לשים את כל ערמות הכסף באיזה ארון נעול ולשכוח מהן. פשוט בזבוז."

כשערן – נער  מופנם בן שש־עשרה – מגיע לבית החולים תל השומר, הוא מגיע לשם בעל-כורחו, כמטלה במסגרת מעורבות חברתית. במחלקה א הוא ימצא את החולה המיועד לו – דב גופונוב – טמון עמוק במיטתו עם פניו אל הקיר. נראה כי החולה, לא יאריך ימים, גם לפי דברי הצוות, והוא נראה כמי שכבר איבד את כל חלומותיו, והוא רק מחכה לסופו. לערן אין מושג איך לפתוח בשיחה עם איש זר, חולה חסר־תקווה. הוא מתחיל במגושם. מצהיר שהוא שם כמטלה. יגיע שוב כמי שכפאו שד, בלית־ברירה.

החלומות שלו לא כוללים בִּקּוּר מַשְׁמִים בבית־החולים אצל זר. כשהיה קטן חלם שתהיה לו משפחה נורמלית, כמי שאמו נעלמה כשהיה בגן חובה, והוא עדיין חולם שתופיע (מוטיב האימהות ישתרג בין הדמויות וייאפשר התגברות והתבגרות).

כשהבין שלא יוכל להגשים את חלום המשפחה – השתדל לחלום פחות, וללכת על פי התיזה של סבו שגרס, "שמי שחולם חי בעננים וסופו להתעורר בבוץ." החלום העכשווי שלו, הוא להירשם למכללת אתנה ללימודי אמנות, בתור מי שמאד אוהב לצייר. אבל הוא פוחד להעלות את הנושא מול אביו. הוא בטוח, שאביו לא ירצה לחתום על מסמכי הקבלה, ולא יתמוך בחלומו, והוא דוחה את השיחה שוב ושוב.

אבל החלומות שהוא חולם עליהם בלילות, דווקא משפיעים עליו להבין דרך פעולה אחרת, חדשה, נכונה יותר. חלומות שמכוונים אותו להיות אדם טוב יותר, ולהבין את החולה שאותו הוא מתחיל להכיר ולהבין. כשהוא יושפע לטובה – מסשה, העולה החדש בכיתתו, מהחולה, דב גפונוב, ומחווה, שאותה יבקר כמעט תמיד לאחר הביקור אצל גפונוב – הוא יתבגר. הוא ילמד להיות רגיש יותר לזולתו. להיפתח. לחשוף קשיים, ולהבין איך הוא יכול לעזור לאחרים, ולהקשיב.

לימים יסתבר לו, שגפונוב (וכאן מדובר בסיפור אמיתי), תירגם יצירת מופת גאורגית, שיש לה קשר לארץ ישראל. הספר שנקרא 'עוטה עור הנמר', הוא פואמה ארוכה מאוד, שנכתבה בגאורגית במאה השתים־עשרה על-ידי שותא רוסתאווילי, ונחשבת ליצירת המופת הגאורגית הגדולה בכל הזמנים. בזכות רמתה הספרותית הגבוהה, והרעיונות המתקדמים שהיו בה.

כשערן נחשף לידיעה, שהחולה המסכן שמולו, הוא מתרגמו המופלא של הספר הנ"ל, הוא מתחיל לשאול את גפונוב על התרגום. הוא מצליח למצוא עותק של הספר הענק, שגזל את כל כוחותיו של גפונוב, ולמרות גילו הצעיר, הוא קורא בו שוב ושוב, ולומד מהו ערכו של חלום, והמחיר שלעיתים צריך לשלם כדי להגשימו.

אברהם שלונסקי תרגם 36 בתים מתוך 1700 הבתים שבפואמה. דב גפונוב מספר לערן על ההארה שלפני תחילת התרגום: "לפתע כל מסלול חיי התבהר לי. הכישרון לשפות, אהבתי לשפת הקודש ולספרות חכמינו, דרך היסורים שהביאה אותי עד לגרוזיה ואפילו עזיבת פרידה. הידיעה שאני בסך הכול מתמסר לצו הגורל, השרתה עלי שלווה גדולה. לראשונה בחיי ידעתי מה עלי לעשות ומדוע… ההכרה  שיש תוכנית גדולה, בלתי נראית לעין, ושאני הקטן, רק ממלא את ייעודי בה, כמעט והפכה אותי לאדם דתי באותו היום."

לתרגם את כל היצירה, היתה עבודה קשה מאד, שכן היה צורך בהקפדה מקסימלית על מקצב ומצלול עתיק. "לא מדובר בתרגום מילולי… היה עלי ללוש שפה בת שלושים ושלוש אותיות, לתוך תבנית עם עשרים ושתיים אותיות בלבד. בלי לפגוע בצליל, במקצב ובמספר ההברות של כל מילה ושל כל משפט…" הוא מספר לערן.

מלאכת התרגום כילתה את גופו. אבל הוא לא ויתר. הוא היה בקשר מכתבים עם שלונסקי, שעזר לו להוציא לאור את הספר בארץ בהוצאת ספרית פועלים. בעקבות הפרסום הוא מקבל את 'פרס טשרניחובסקי' לתרגומי מופת, ואת ההערכה בגאורגיה, על התרגום המופלא.

הקשר בין ערן וגפונוב הופך להיות קשר אמיתי הנרקם לאיטו, ומאפשר לחולה ולמבקרו, להיפתח ואפילו לחייך, כשהוא כולל מבצע נועז ומורכב, שייקרא 'נמר בירושלים', ויסתיים במנזר המצלבה בירושלים.

אורן ולדמן, מחבר הספר, חלם גם־כן. הוא חלם להוציא לאור את הספר הזה 'נמר בירושלים'. המשימה ארכה ארבע־עשרה שנים, עם התלבטויות אינספור, אכזבות וחיבוטי נפש רבים. החלום הזה התגשם, והספר יצא לאור. זהו ספרו הראשון, ואני מצדיעה לו. הספר כתוב היטב, מעניין, רגיש, זורם ומרגש.