'סמטת כנען' מאת חוה אלברשטיין

חוה אלברשטין שייכת לפס הקול של ילדותי. קולה החם – המדוייק, ועם אינטונציה נונשלנטית המיוחדת לה – היה מתנגן ברדיו הישן שהיה בחדרם של סבי וסבתי, והיה בין הקולות האהובים עלי בהכנות לבית הספר, וגם אחר־הצהריים. במיוחד אהבתי את 'עץ הכוכבים', 'כמו צמח בר', 'את תלכי בשדה', 'אדבר איתך', ועוד מלא שירים, אותם נהגתי לשיר בכל הזדמנות. בשנות בגרותי אף יצא לי להגיע להופעה נהדרת שלה בצוותא.

לאחר שנים שלא שמעתי עליה, גיליתי לאחרונה שיר חדש שהיא שרה עם שלומי שבן ושמחתי כמוצאת אוצר אבוד. והנה נתקלתי בספרה האוטוביוגרפי החדש ' סמטת כנען'.

כמובן שקראתי, והנה רשמיי. חוה לא הלכה לאף מקום. כל השנים היא הוסיפה לכתוב, להלחין, לשיר ולהופיע בארץ ובחו"ל. היא מתייחסת בספרה לדיסוננס הזה – בין היעלמותה, לכאורה, לפעילותה הרבה: "מה שמעניין הוא שאף על פי שאני מופיעה ללא הרף, אין יום שלא שואלים אותי אם אני עדיין שרה. וזה כי אני  ממעטת מאוד בהופעות בטלוויזיה, שהיא יקום שמעולם לא הרגשתי בו נוח. איזה כיף להיות ולא להיות – מתאים לי; יש בזה איזה סוג של מרד או מחאה. אפשר גם ככה. פתאום הפכתי לזמרת כמעט מחתרתית. האנשים שרואים את ההופעה מספרים לעוד אנשים. ככה זה עובר מפה לאוזן. ניתן לזמן להחליט עד מתי."

בשנים האחרונות היא ניתקה עצמה מהגיטרה, שהיתה כמעט חלק אינטגרלי מגופה, והיא מופיעה בהרכבים שונים, ובליווי נגנים. היא שרה שירים בעברית וביידיש, שאליה היא מחוברת באופן מיוחד. היא שרה שירים שהיא כתבה, והלחינה בעצמה. היא שרה שירים שנכתבו בידי אחרים, ובספר היא מתארת אנקדוטות שמתארות כיצד הגיעה לשיר זה או אחר.

כך הסיפור שהיא מספרת על 'הבלדה על סוס עם כתם על המצח': יום אחד לקח אותי השגריר שלנו בקפריסין, טוביה ארזי, לסיור באי, ובדרך סיפר לי סיפור חסידי שהוא אוהב מאוד על איש שעזב הכול בשביל ניגון. ובזמן שסיפר לי… הוא המהם לו איזה ניגון. למה הוא סיפר דווקא לי את הסיפור הזה אני לא מבינה. כנראה שהחיים הם באמת מין מירוץ שליחים שאחד מעביר בו לשני את המקל, ובמקרה הזה את הסיפורים, ואני באמת יודעת להקשיב. כל חיי נמשכתי לסיפורים חסידיים." בביתו של הדוד שבתאי מקריית אתא, נהנתה חוה הילדה לקרוא כל מה שהיה בספרייתו. "ספרים עם סיפורים על מעשי הנפלאות של הרבנים, מין אגדות מאוד ציוריות. הסיפור על הסוס עם הכתם על המצח כאילו חיכה לי כל השנים. לא סתם סיפור, סיפור על ניגון."

יורם טהר לב נענה לאתגר וכתב שיר ארוך ונהדר, עם מבנה לא שגרתי. כשחיפשה מלחין, החליטה להטיל את המשימה על מתי כספי הצעיר, שנהג להתארח בביתם "באחד הביקורים הללו פשוט הושבתי אותו בחדר, סגרתי את הדלת, הגשתי לו את הטקסט ואמרתי לו, אתה לא יוצא עד שיש מנגינה. זה לקח כמה שעות אבל התחלתי לשמוע את הפלא מתרחש." מי שעיבד את השיר היה משה וילנסקי. "עד היום כשאני מקשיבה לשיר, זה ממש נס קטן בעיניי" היא אומרת. ואכן השיר המיוחד הזה, שהוא בלדה, חצי מדוברת, שבכל זאת נשענת על הניגון, היא יצירת מופת, שאני מאד אוהבת לשמוע.

הספר מתעד את חייה, משפחתה, הופעותיה ושיריה, והכול כרוך במוזיקה, שעברה מנשמתה אלי. "יש אנשים שיש להם בכספת כסף ויהלומים. לי יש במגירות המון שירים, זה האוצר שלי." היא כותבת. ובשבילנו, הקוראים והשומעים היא פותחת שוב ושוב את המגירות העשירות בנשמה, בלחנים ובסיפורים, והיא מעניקה לנו אותם מכל הלב.