'ספרים וקינמון' מאת לורי גילמור ; מאנגלית: ניצן לפידות

לפעמים דווקא השוני הגדול בין שני אנשים מקרב אותם זה לזו, והופך אותם לזוג מוצלח. נראה שכך ברומן שלפנינו, שהוא רב מכר של הסאנדיי טיימס ושל הניו יורק טיימס.

ונתחיל בכותרת. 'ספרים וקינמון'. מי בכלל יכול לעמוד כנגד הזיווג הזה? אז ברומן, זהו שמה של חנות ספרים בדרים הרבור. בימי ראשון אפילו מחלקים באמת מאפי קינמון מהקונדיטוריה השכנה, והרבה מקומיים שותים קפה/תה עם מאפה בעל ריח משגע, וכמובן מחפשים לעצמם ספר לקנייה. מלבד זאת מתאפיינת החנות גם בפעילויות שבמחוזותינו משוייכות יותר לספריות: מועדון קריאה ושעת סיפור.

מי שמנהלת את החנות היא הייזל. צעירה בת כמעט שלושים (ה"כמעט" בהחלט משחק כאן תפקיד). היא כמובן מאד אוהבת לקרוא ספרים, ואת החנות. היא חברותית וחכמה, אבל מרגישה שהיא דורכת במקום, שבו השיגרה נעימה, אבל צפויה מדי. היו לה כמה מערכות יחסים, שנגמרו בלי להט, ובלי התאהבות, ומלבד ידיד טוב וכמה חברות קרובות, היא נפגשת פעם בשבוע, בימי חמישי, עם אביה, לארוחת פנקייקס וקפה בדיינר מקומי. אביה הוא ראש מועצת העיר. איתו היא מתעדכנת באשר לבעלו, פרנק, ולאמה, שגרה מעל דירת אביה. האֵם היא מורה לאמנות בחטיבת ביניים ופסלית של פסלי עירום, ולמרות המשפחה הלא-שגרתית שלה, חייה של הייזל מתנהלים באורח שמרני ומקובע.

כך, עד שמתחילים להופיע רמזים משונים בספרים: ספר שבולט מהשורה; אוזן חמור באחד מהדפים; ומרקר(!), שמדגיש קטע שמרמז על פעילות או מקום מסויים בסביבה. הייזל מזדעזעת תחילה מהשחתת הספרים, אבל יותר משהיא מזועזעת, היא סקרנית. היא אינה יודעת מי עושה זאת, ולמה.

לעזרתה היא מגייסת את נואה. דייג ומדריך שרמנטי, שמכרכר סביב החנות במטרה לזכות בתשומת־ליבה, ולשם כך, הוא רוכש בכל פעם ספר כדי לחזור ולדבר איתה. הייזל לא חושבת שהוא מעוניין בה, שכן היא שומעת מתושבי המקום רכילויות עסיסיות רבות באשר לקשרים שלו עם נשים. בעיקר תיירות שנעזרות בשירותיו. לכן היא מסתפקת בלבקש ממנו לעזור לה ללכת בעקבות הסימנים שמופיעים בספרים, כסוג של קשר לא מחייב, אבל כהרפתקה שהיא רוצה לחוות לפני יום הולדתה השלושים. ואת הבקשה הזו היא מצליחה לומר לו רק כשהיא קצת משתכרת וחרצובות לשונה משתחררות:

"אני חושבת שאני צריכה את עזרתך." … "טוב". היא דחפה את משקפיה במעלה האף. "אני צריכה עזרה עם הקיץ הזה… כאילו… אני צריכה עזרה לבלות." "את צריכה עזרה לבלות?" "הרפתקה." היא נופפה בידה בתנועה רחבה והצביעה על… הכול? "אני רוצה ללכת בעקבות הרמזים האלה… אני רוצה להיות קלילה. כל החיים שלי הייתי מחושבת ועכשיו אני רוצה… הרפתקה, ריגוש. אני רוצה שיהיה לי סיפור טוב לספר כשאני יושבת ושותה עם חברים." "ואת רוצה את עזרתי?" הייזל משכה בכתפיה והסיטה את מבטה. "נראה לי שאתה טוב בה. בלצאת להרפתקת קיץ כיפית. אתה עובד בזה, לא?" "את רוצה… להעסיק אותי?" "לא!" עיניה של הייזל נפערו לרווחה. "לא, זה לא מה שהתכוונתי. סליחה זה יוצא לי עקום. פשוט נראה לי שהתרגשת מהרמזים ושאתה פשוט… לא יודעת… יותר מעניין מכל האנשים שאני מכירה… וחשבתי שאולי תרצה לעזור לי. סליחה. לא הייתי צריכה להגיד שום דבר." "הייזל." "כן?" "בטח שאני אעזור לך."

הוא נמשך לאינטלקטואליות שלה, לתמימותה, ולעובדה שהיא לא מודעת לסקסיות שלה. אבל חושש שהוא לא מספיק לרמתה. היא נמשכת לגופו השרירי, ליכולת שלו להקשיב לה ולרצונותיה, ונהנית מהכבוד שהוא מעניק לה, וההתחשבות הרבה. אבל לא חושבת שהיא עומדת בסטנדרטים הנשיים של ניסיונו העשיר.

כשהשניים מתחילים ללכת בעקבות המקומות המרומזים, וחווים חוויות משותפות, הם מתחילים להרגיש רגש עמוק יותר, שלא מתאים להחלטה שלהם. "היא רצתה להגיד יותר מזה. שהוא משב רוח רענן בחיים המעופשים שלה, שהוא מזכיר לה לאט־לאט איך להשתחרר, שהוא מעיר אותה כמו השמש אחרי שנת חורף ארוכה. אבל כל זה לא נשמע מתאים לקשר לא מחייב."

"נואה הניד מעט את ראשו. "זה היה הקיץ הכי מפתיע בחיים שלי." הייזל צחקה. "גם בשלי." "את בחורה ממש כיפית, הייזל קלי." "כן, אולי באמת."

הם תיכננו רק הרפתקת קיץ כיפית. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, כשהאהבה משתלטת על הלבבות. אם כי, לא בלי תקלות בדרך. כמו בחיים.