'קונגלומרט' מאת איל חלפון

אבות ובנים, סלעים עם נשמה וקשר לאדמה ולמסורת. אלה הנושאים העיקריים של הספר הנפלא שקראתי. שלושה גברים, שהאבהות, מהווה תפקיד משמעותי ואינטגרלי בחייהם:

הראשון, אברהם מסילתי, מחכה כבר להיות אבא, אך לאשתו, אלונה, יש קשיי פוריות, כמו שהיו לשרה אמנו במשך שנים רבות. שמה, אלונה, מתכתב עם אלוני ממרא, מקום מושבו של אברהם אבינו. לשם הגיעו שלושת המלאכים, שבישרו לשרה שיוולד לה בן, מכאן אפשר לקוות שגם אלונה תצליח להרות.

השני, יצחק-חקה פריימן, שבנו, אלון, מחפש את עצמו במזרח הרחוק, אבל יחזור ויתקרב, מחדש, אל אביו ואל המסורת. כששמו אולי מרמז לאירוע חשוב אחר שאירע באלוני ממרא. "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים" (בראשית, יז, ז-ח), וכמי שהתקרב לדת, בניגוד לאביו, החילוני, יש רגע מקרב ביניהם של הנחת תפילין במדבר, כשהבן מדריך את אביו.

כשחקה ובנו, אלון, מעלעלים בספר של גדול חוקרי ציורי הסלע בעולם, הארכיאולוג דיוויד לואיס ויליאמס, אומר חקה "הכל קורה במדבר. ובנו משיב "הכול התחיל במדבר", ומעגן אותו-אותם בהיסטוריה, ובמה שביניהם עכשיו.

השלישי, יעקב־גריני גרינברג, שאיבד את בנו בתאונה, מנסה לעשות תיקון. לסיום טקס הלוויית בנו, נמרוד, הובאה – על פי בקשתו של יעקב, סלסילת מתכת עם חלוקי נחל להנחת אבנים על מקום הקבורה, כנהוג במסורת ישראל. אחת האבנים היתה שונה: "אבן שחורה, עשירה בעורקים אדומים במרקם צפוף וקשיח. אבן שמקורה כנראה בהרי אילת, וייתכן שנסחפה או התגלגלה אל אחד מנחלי הערבה. הוא הרים את האבן ובחן אותה מקרוב. ליטף אותה במבטו, כאילו היתה מסר מבנו… כבר שם אמר… שאת המצבה לבנם יביאו מנחלי הערבה. יחפשו שם גוש סלע מתאים… אמר שהוא ידאג לזה, כי זה חשוב."

מבנה הפרקים מעיד על תוכנם. הפרק הראשון נקרא: א. אברהם. השני – ב. יצחק. השלישי – ג. יעקב. הרביעי – ד. אברהם וכן הלאה. ממבנה זה של הפרקים, ברור, שמדובר במחזור  אבות. והוא באה להוסיף נדבך לתוכן, לקשר המחזורי שבין אבות קדומים לאבות עכשוויים. כך שברור שהשימוש בשמות אבותינו המקראיים אינו מקרי. אם־כי, הם מקבלים את הטוויסט של ימינו, ושל ארץ ישראל. אברהם מסילתי נקרא אבי, ומסילתי (כפי שנוהגים בצבא לקרוא לחייל בשם משפחתו). יצחק פריימן  נקרא 'חקה', ויעקב גרינברג – 'גריני'. כינויים חדשים, שמות משפחה (לאבותינו לא היו שמות משפחה).

גם בשמות משפחה אלה ניתן למצוא משמעות:

מסילתי (אברהם-אבי) – סולל את הדרך לאחרים, תרתי משמע, שכן עבודתו קשורה לציוד מכני כבד שכורה וחוצב באדמה, אבל הוא ימצא את עצמו קשור באופן מיוחד לסלע ענק בנגב הנקרא 'ממותה', שהוא מבין שיש בו נשמה, והוא יפעל בניגוד לתפקידו בשל כך.

"מסילתי השתגע," אמרו חבריו לעבודה, שצפו במתרחש בדאגה רבה. הם צדקו, מסילתי קצת השתגע. הסיפורים על סלעים בהרי האנדים של פרו, תמונות יערות עד שהוכחדו, משקעי הקפה שראה בביתה של המכשפה מנתיבות. כל אלה עירערו את מי שנחשב לשופליסט יעיל ומיומן. ואולי לא "עירערו", אלא דווקא ההפך – חיזקו את עמדתו, נסכו בו כוחות לעשות מעשה נחרץ ולמנוע בגופו את פירוק הסלע. ולא, לא למען הסלע, לא בשביל ה"ממותה", אלא רק למען אלונה. אשתו, אהובתו."

מעשהו יוצא הדופן של אברהם יסלול את הדרך לפיתרונות, גם עבור יצחק ויעקב – אף שמעולם לא נפגשו – למצוא את מה שהם מחפשים במדבר.

פריימן (יצחק-חקה) – בתרגום: אדם חופשי. יצחק ואשתו, נילי, נפגשו בבריכת שחייה. עובדה שמכוונת בזיכרון הקולקטיבי שלנו אל הפגישה של יצחק ורבקה המקראיים ליד הבאר). הוא קולנוען, שנאלץ לעבוד בתחום אחר, שהוא הקמת מרכזי מבקרים. יצחק ונילי מתגרשים. וכך הוא הופך לאדם חופשי, כשמו. כמי שיכול להתחיל הכול מהתחלה. ביום שהוא מתגרש ברבנות, הוא מודיע למזכירתו שהוא יוצא להתאוורר, והוא מתחיל לנסוע לכיוון המדבר. חופשי מכבלי הנישואין. עדיין ללא מטרה. כשהוא ייתקל בציורי סלע (חרוטות סלע), הוא יתלהב, ויבין, שאולי בכל זאת יוכל להגשים את חלומו, ולעשות סרט קולנוע, שבמרכזו ציורי הסלעים. שתחילתם בעבר, וחלקם – ממטיילים בני-ימינו, שמחקים מסורת קדומה של חריטה על אבנים.

תחושת המדבר הריק והשמיים הנצחיים גורמים לנפשות הפועלות להתחבר לעצמם ולעבר ההיסטורי. כפי שמתפייט פרופ' דולינסקי שמצטרף להפקת הסרט: "הנוף המדברי מעורר זיכרונות כבויים שחבויים בנשמתנו… נופי המדבר הזה מקודדים בזיכרון האנושי מראשית קיומנו. יש לאבנים כאן משמעות עמוקה מאוד. בסלע יש נשמה…"

המפגש עם המדבר והסלעים, המחשבה על הדורות הקודמים, והפקת הסרט, ישחררו את נשמתו, ייחיו אותו ויכוונו אותו להתחלות חדשות ולהתקרבות לבנו ולמסורת.

גרינברג (יעקב-גריני) – בתרגום: גשר ירוק. יעקב מרגיש תחושת החמצה. בשל עבודתו החשאית תחת משרד ראש הממשלה, הוא לא באמת חווה את חייו של בנו, נמרוד, שנהרג. הבן חרש את שביל ישראל, אהב את האדמה, ואת הטבע (בניגוד לנמרוד המקראי, שנחשב כגיבור ציד, לפנינו בן הומני, שלא רק אוהב את אדמת הארץ, אלא אף את כל בעלי החיים, כמו את ג'ומעה, החמור, שילווה אותו במסעותיו. כשייתכנן לשוטט עם אביו במדבר, הוא ידמיין מדורה עם תפוחי אדמה, ולא עם בשר על האש. כך שיש כאן טרנד עכשווי ברוח הימים האלה של אי־אכילת בשר).

נמרוד, הבן, ניסה למשוך את יעקב להצטרף אליו, אך נדחה בשל עיסוקיו של האב. עכשיו, לאחר מותו. מחליט יעקב לחפש את הסלע המתאים ביותר שישמש מצבה לבנו. הוא יודע, שכשיראה אותו, יידע שהוא זה שמתאים.

מבלי שהבין את שורש מחשבתו, מחבר יעקב גריני את בנו, עם העבר הקדום: "וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה" (בראשית כח, יח). באותו המעמד הוא יחלום על סולם המגיע לשמים, על מלאכים שיורדים ועולים בו, ועל ההבטחה של אלהים אליו, שהאדמה תהיה שלו ולזרעו.

במדבר הוא פוגש את יוסי שריף, מדריך קבוצת מתאמני נינג'ה, וחבורתו (אולי תחליף לצייד ולגבורה של נמרוד המקראי). הם מתרגלים במדבר. החבורה מארחת את גריני וקשובה לסיפורו.

"משוטטים לדעת" חזר גריני על צמד המילים, שב במחשבותיו אל בנו נמרוד. "זה מה שהבן שלי רצה לעשות, זה מה שהוא עשה… הוא רצה שאני אצטרף אליו, שנשוטט יחד בדרך לאיזה מקום במדבר. עין אבו סאלם, הר אליעז." "ולא הספקת?" חשב שריף שהוא מבין. "לא הגעתי," הבהיר ודייק גריני את המונח המתאים. "לא 'לא הספקתי', נמרוד חיכה לי ואני לא הגעתי."… "שריף קם ממקומו ואמר לגריני בקול רך ונוסך ביטחון: "מחר אתה תהיה שם. במקום שאליו לא הגעת."

האם שמו של מנהיג החבורה הזו, יוסי שריף, מרמז ליוסף המקראי, בנו של יעקב? מכיוון שהוביל את גריני אל המקום שבנו חפץ להביאו אליו, הוא הגשים לו חלום (ולא הוגה חלומות כיוסף המקראי), והוא גם פוסע לצד יעקב, במקום הבן שאיבד.

כשגריני יעשה את המסלול ואת השביל שבנו הלך בו, ואלפי אנשים הלכו בו, מקדמת דנא, הוא ירגיש שהדרך מהווה גשר ירוק (כשמו) להתחבר אל בנו, למצוא אותו מחדש, כפי שבנו התחבר לאבות אבותיו. דרך הטבע הנצחי. השביל. האדמה. האבנים.

ספר מעניין. כתוב היטב. מחבר אל המדבר, אל האבות, אל הבנים, ואל מה שביניהם, ולפניהם.