'שירלי טמפל קופצת ככה' מאת: סמדר שיר

עלילת הספר למבוגרים, שכתבה סמדר שיר, נסובה סביב שׂריקה, שממרומי גיל הששים, משחזרת את ימיה וילדותה – חושפת ונחשפת לכל מה שלא גילתה קודם לכן בשל פחדיה והסתגרותה.  שׂריקה היא "בולגרית־בת־בולגרים", שנולדה בשכונת ג'באלייה – שמה הישן, הערבי, של גבעת עלייה – שביפו. בהווה היא רווה נחת וגאה בנכדתה לירי, בת העשר, שעימה יש לה קשר פתוח וחם. אמה של לירי, מיכל, הפסיקה בגיל עשר, לקרוא לשׂריקה, אמא, והיא שומרת על קרירות וריחוק מאמה. שׂריקה אינה מבינה מה גרם לשינוי, אבל היא לא מנסה להתמודד עם השאלה, ועם בתה. מה שמאפיין אותה גם בעברה.

סיפור חייה של שׂריקה, נפרש בפני הקוראים, בין השאר דרך מחשבותיה. תחילה מהוססות. מפחדות לגעת בפצעי ילדותה. אבל המחשבות מקבלות עומק, כשנכנסת לתמונה בחורה צעירה בשם חמוטל. שׂריקה מכירה אותה מחנות הפרחים הקרובה לביתה. חמוטל מבקשת ממנה בקשה יוצאת דופן. לספר לה את סיפור חייה, כיוון שהיא רוצה להיות סופרת, ועדיין לא יודעת ליצור סיפורים משל עצמה. לכן היא מבקשת לשמוע את סיפורה של שׂריקה, ולכתוב אותו. בבדידותה, ואולי מתוך רצון נסתר, לפתוח סוף־סוף את כל מה שאצרה בתוכה, מסכימה שׂריקה להצעתה של חמוטל, והן מתחילות להיפגש בקביעות. התהליך שמעודדת חמוטל, אכן גורם לשׂריקה, לגעת, תחילה בזהירות, ואחר-כך באובססיביות בכל התחנות הקשות של חייה, וביחסיה עם הסביבה.

החיים לא היטיבו עם שׂריקה הילדה. ילדותה רצופת עוני וקשיים. העוני בא לידי ביטוי בשירותי "בול־קליעה" (חור באדמה בחצר); מחסור באוכל; בגדים מינימליים; עבודת כפיים קשה של אמה הכובסת, שעיקר עיסוקה בשנות החמישים והשישים, היה לכבס חיתולי־בד צואים, שהובאו לה מרחבי יפו והאיזור; אבי המשפחה היה סבל בשוק, אך רוב הזמן לא היתה לו עבודה, ואובדן פרנסה של שניהם, בהמשך.

שׂריקה היתה הבת האהובה על אביה, והיא היתה קשורה אליו מאד. "ואני – למרגלות הסולם שעליו אבא ניצב – עצרתי את הנשימה. איזה אבא גיבור, איזה אבא חזק. בכל יפו אין עוד אבא כמו שלי. אפילו לא בבת ים. אולי שם, בבתים המודרניים, כבר יש אבות שלמדו להדיח כלים או לפנות את הצלחות מהשולחן, אך סהדי במרומים, רק בבית שברחוב 60, מול הים, גר אבא שגם מבריק את היונה הלבנה וגם שר. "אַבְרֶה טּוּ פּוּאֶרְטָה סֵרָדָה…"

הוא קרא לה שירלי טמפל בגלל שערה הבלונדיני והמתולתל, שדמה לשערה ולתסרוקתה של ילדת הפלא בקולנוע של שנות הארבעים. שׂריקה התביישה לקפוץ בחבל הקבוצתי בשכונה עם הילדים, ששיחקו "שירלי טמפל קופצת ככה" – כי בשירה יצא לה "סמ"ך" במקום "שי"ן". היא רצתה מאד לשיר, כמו אביה, ולהתקבל למקהלת צדיקוב, שבו כיכבה אחותה הגדולה, אסתריקה. האב מנסה לפתור לה את הבעייה, ולוקח אותה לד"ר פרסיאדו, שמציע להם להתאמן על תרגילי היגוי.

אביה נעדר לעיתים קרובות. לרוב הוא חוזר, לפעמים – רק למחרת. מלבד אותה הפעם, שבה לא חזר כלל. "בבוקר ההוא, שבו אבא נפרד ממני בשתי נשיקות רטובות על הלחיים ונשיקה שלישית על קצה האף, הוא לבש את חולצתו הלבנה, המגוהצת, ועל כתפו היה תלוי המעיל השחור, החגיגי. זה היה בראשית הקיץ. כשעקבתי אחרי דמותו המתרחקת תהיתי ביני לבין עצמי, האם ייתכן שאבא הולך לחפש עבודה בארץ רחוקה שבה כבר קר?…"

כשהוא נעלם, היא אפילו לא מודעת, לגודלה של התהום שנפערת בה. אך היא מרגישה שהוא עדיין שומר עליה, מרחוק.

כשרגינה, השכנה הרומניה, מדברת עם אמה, בנושאים שרק תמימותה של הילדה מגינה עליה מלהבין את משמעותם, שׂריקה אינה יכולה להתאפק מלתקן את שגיאות הדיבור שלה: "נו?" שאלה רגינה… "מה נו?" אמא נראתה מובסת. "הלך." "ישן בבית?" חקרה השכנה. "ישן." "במיטה אחד?" "אחת," הערתי מהמדרגה התחתונה. "שקט אתה!" נבחה עלי רגינה הרומנייה. "מי שאל אותךָ?" נגעתי בקצה האף. אבא שומר עלי, חשבתי. גם כשהוא בארץ רחוקה."  

היא תמיד מקווה שהוא עוד יחזור, ואת השירים שלה, שהם בעיקר הטיות פועל של שירלי טמפל, היא מכוונת מתוך געגוע לאביה. שאולי ישמע ויחזור. כשחמוטל אומרת לה שגם בעברית יש משפט שקושר בין שירה לאושר – כמו בבולגרית – היא מתמוגגת אבל גם מרגישה דקירה בלב, והיא מנסה להבין.

"למה לא הייתי מאושרת? מפני שכל שיר הזכיר לי את אבא? מפני שדימיתי לראות אותו ניצב בראש הסולם ומוחא לי כפיים עם המקל והסחבה? מפני שחששתי שאם אבא לא יחזור הביתה ולא ימשיך לעבוד איתי על תרגילי ההיגוי של ד"ר פרסיאדו, אתקע לנצח עם הסמ"ך ולעולם לא אוכל לעמוד על במה? כשנעצרתי ברחוב או בסמטה, וקפצתי ושרתי, קיננה בי התקווה שאבא ישמע אותי באי־שם הרחוק או הקרוב שבו הוא נמצא… לכן לא לחשתי את "סירלי טמפל קופצת ככה" אלא שרתי בקולי קולות, כמעט עד שגרוני נחנק. שרתי בתקווה כדי להחזיר את אבא הביתה. שרתי בכאב כשאבא לא חזר. ובעיקר שרתי מתוך געגוע לאבא. "קָאטוֹ פֶּשׁ מִיאֶה מוצְ'נו," אומרים אצלנו. לשיר זה געגוע."

החיים עוד יוסיפו ויתנפצו בקול רעש גדול. שריקה תאשים את עצמה, על כי רצונה לשיר הוא שגרם להתרסקות המשפחה בדרמה גדולה, שגרמה לאישפוזן של אמה ואחותה, ולהעברתה להורים מאמצים – זוג אשכנזים ששרדו את השואה. אחר-כך היא עוד תתגלגל לפנימיות, שבהן היא תתבגר בעל־כורחה.

מי שיציל אותה, יהיה ליאון הדייג, שגדול ממנה בעשרים שנה. ליאון טוב הלב, שאשתו בדיוק ילדה תינוקת, ולא שרדה. הם יתחתנו, והיא תְּגדל את מיכל, בתו, כבתה שלה. דרמות אנושיות ותגליות מפתיעות, עוד ייפתחו בפני הקוראים, וגם בפני שריקה בת השישים.

הספר מרתק. קיראו.