'שליח הספרים' מאת קרסטאן האן ; מאנגלית: נעה בן פורת

התפקיד המיוחד של קרל הוא – לקחת ספרים שהוזמנו על-ידי לקוחות, ולהביאם לבתיהם. הוא עוטף את הספרים באהבה ובהתכוונות, והתענוג שלו במהלך כל היום, הוא לצאת החוצה מהחנות, ולעשות את הדרך אל בתי־הלקוחות, שלכל אחד מהם, העניק, בלבו, כינוי ספרותי שהתאים לו.

יום אחד, מצטרפת אליו בהליכתו, ילדה בת תשע. עולמו לא כולל ילדים. הוא לא בטוח איך להתייחס ואיך לדבר. אבל הילדה נוהגת כמבוגרת. היא אומרת שקוראים לה סשקה. שאמה נפטרה בעודה צעירה מאד, ואביה עובד קשה. בבית הספר לועגים לה שהיא תולעת־ספרים, לא מתחברים אליה, ומתעלמים, כמו במקרה שבו העבירה ביניהם את ספר הזיכרונות שלה, כדי שיכתבו. חלק מהילדים לא כתב כלום, והחלק האחר – כתב לה דברים, שגרמו לה לתלוש את הדפים. כולם מתייחסים אליה כך, למַעֵט סימון, שמגלה את חיבתו, כמו שבנים מגלים כלפי בנות בגיל הזה, במכות ובהצקות. עליו היא כמובן מתלוננת קשות.

מכיוון שאביה מגדל אותה לבד, והוא המפרנס היחיד – הוא עובד רוב שעות היום, והיא לבד בדרך־כלל אחר־הצהריים. היא מגלה לקרל, שעקבה אחריו מדי־יום, עד שהחליטה שהגיע הזמן להצטרף אליו למשלוחי הספרים. הוא מנסה לסרב, אבל לומד שזה נעים לו, ולומד שקשה לו להגיד לה לא. היא כובשת את ליבו, ואת לב לקוחותיו, ומעזה להגיד להם מה שהוא לא מעז.

כששסקה מתווכחת עם דארסי – הכינוי, שנתן קרל, לאחד מלקוחות החנות, איש עשיר שגר בווילה גדולה – על כל הספרים שנתן לספרייה הציבורית, והותיר את מדפיו עירומים, היא אומרת לו: "אבל בטח יש כמה ספרים שאתה אוהב במיוחד. אלה הספרים שאף פעם לא רוצים לתת – שתמיד רוצים אותם קרוב. אני לעולם לא אתן את הספר 'אבא מתארס'." הוא עונה לה: "הספרים שקרובים לנו ללב הם בדיוק אלה שאנחנו צריכים לתת, כדי שהם יְשמחו גם אנשים אחרים."

את הנזירה מריה הילדגרד היא שואלת: זה נכון שלנזירות אסור להתחתן?" כשהנזירה אומרת לה שהיא נשואה לאלוהים, הילדה מציינת שהוא גר רחוק מאד ממנה. "למה את חושבת?" שואלת הנזירה "השמים נמצאים ממש מעלינו."

"אולי." עונה הילדה. "אבל את לא יכולה לעוף." ואז היא בוחנת היטב את הגלימה של הנזירה ותוהה, אולי בכל זאת היא – יכולה. כשמריה אומרת לה שכל הנזירות נשואות לאלוהים, אומרת שסקה: "חשבתי שמותר להתחתן רק עם אישה אחת." "ואז היא הנהנה, כאילו התשובה התבררה לה. "כמובן, הוא אלוהים, הוא לא חייב לציית לחוקים של עצמו."

שסקה מגלה את נקודת־התורפה של כל אחד מהלקוחות. היא מחליטה להשתמש בדפיו הריקים של ספר הזיכרונות שלה, כדי לתעד כל אחד מהלקוחות, ולמצוא פתרונות מעשיים כדי לשפר את מצבם וחייהם,ובעיקר את בדידותם.

כשלב הכרחי להוצאה לפועל של תוכניתה, היא מזמינה את קרל לשבת איתה על ספסל ברחוב, ואז היא אומרת במלוא הרצינות: "אנחנו צריכים לדבר… חשבתי מחשבות חכמות… אתה צריך להביא ללקוחות שלך ספרים אחרים!"

קרל מקמט את מצחו ועונה: "אבל אני מביא להם את הספרים שהם מזמינים." והיא עונה: "כולם מזמינים את הספרים הלא נכונים." כשהוא משיב ש"מי יודע יותר טוב מהם מה הם רוצים?" היא מגיבה בצחוק "הא! אני רוצה לאכול גלידה כל היום, אבל זה טוב בשבילי? לא!"

"ספרים אינם גלידה." הוא אומר "הם לא עושים כאב בטן." "אתה לא מבין!" היא מגיבה בלהט "ספרים הרבה יותר מסוכנים מגלידה! הם מזיקים לראש שלך, גרוע יותר, הם מזיקים ללב שלך."

"שסקה לא ידעה איך להסביר את עצמה לקרל בצורה הברורה ביותר. הוא היה חכם למדי בשביל אדם בגילו. אז איך הוא לא מבין את זה?" והיא מסבירה לו, שהלקוחות מחייכים כשהוא נותן להם את הספרים. אבל לא כשהם מוציאים אותם מהאריזה. "אתה הרבה יותר חשוב להם מהספרים… אתה באמת חושב שאפי צריכה ספרים עצובים? החיים שלה מספיק עצובים גם ככה!"

וכאן היא מצביעה על נקודה, שקרל מעולם לא חשב עליה. הוא היה מודע לכך שהוא איש בודד, הוא היה מודע לכך שהוא מאושר יותר אחרי הפגישה איתם. אבל מעולם לא חשב על מה הם מרגישים, ולא היה מודע לחשיבות של בואו אליהם. עבורם, זו היתה לפעמים השיחה הכי טובה, או היחידה, של היום, ופחות משייחסו חשיבות לספרים שהזמינו, היה חשוב להם שיגיע אליהם. שיהיה עבורם לרגע קט.

ואת זה קלטה הילדה בת התשע, שמוצאת פיתרון לכל דבר. גם לבדידות של עצמה.

את המשך קורותיהם של קרל, שסקה והלקוחות של הספרים – קיראו בספר הנפלא, הפשוט נפלא הזה.