'תא הטלפון בקצה העולם' מאת לאורה אימאי מסינה; מאיטלקית: שירלי פינצי לב

איזה ספר נפלא זה! פשוט נהניתי ממנו מהרגע שהתחלתי לקרוא, וכבר הימלצתי עליו לחברות, עוד בטרם סיימתי. כי ידעתי שהוא ימשיך ויהיה טוב עד סופו. לא התבדיתי.

את הספר הקדישה הסופרת לאורה אימאי מסינה לקורבנות הצונאמי של האחד־עשר במרץ 2011. בחמש הדקות, שבהן רעדה האדמה בעוצמה של 9 בסולם ריכטר בטוהוקו – מול חופי צפון מזרח האי הונשו שביפן – שטפו את החוף גלי צונאמי בגובה של עשרה מטר. האוקיינוס שהופרע משלוותו, והשריפות שפרצו בעקבות רעידת האדמה, הביאו למותם של 15,891 איש, ולעוד אלפי פצועים ונעדרים.

יואי הסגווה, איבדה את אמה, ואת בתה בת השלוש באותו יום גורלי. היא נשארת לבד. עם הכאב. עם הניסיונות להמשיך ולתפקד.

בשבועות הראשונים היא נמנית עם המפונים באולם התעמלות של אחד מבתי הספר באזור. היא מקבלת יריעת בד, שעליו היא יושבת וישנה. ובאותם שבועות, עוברים על פניה, וסביבה, מאות פרצופים, שכולם מתפוגגים מעיניה מתוך אבלה הפרטי. רק אחד היא זוכרת. הוא נראה תלוש. נראה לא שייך, אפילו למפונים. אבל מלבן הפלסטיק הכחול – שלא הניח מידיו, ורק דרכו ראה את העולם, ואותה – עשה לה סדר בראש והצליח להרגיע את סערת מחשבותיה.

"האמת הפשוטה, או לפחות מה שיואי שיערה, הייתה שאותו אדם נרגע כשהביט בעולם בתוך מסגרת, שההתמודדות עם הכול נראתה לו אפשרית יותר ככה… הוא עלה שוב ושוב במחשבותיה… יואי הקרינה… עשרות פעמים, בעיקר את הרגע שאחרי (שבו הרים האיש את המסגרת לגובה פניו, והחדר, הרחוב, כל הדברים שגדשו את העולם מחוץ לחלון, נראו לו פתאום מפתים ומרגיעים). הסצנה הזאת, כשדמיינה אותה, השרתה עליה שלווה עמוקה."

היא עובדת ברדיו. מנסה להמשיך לחיות. להיאחז במילים, בקולות שמסביב. היא לוקחת על עצמה שידור שנוגע לנושא הכאוב. הנושא היה: 'מה הקל עליכם לקום בבוקר וללכת למיטה בערב אחרי אובדן נורא? מה מאפשר לכם להרגיש טוב אחרי האבל?'

היו הרבה אנשים שעלו לשידור. כל אחד סיפר על דרך התמודדותו. אבל מי ששידר שביב של תקווה היה אחרון המתקשרים. הוא סיפר שאיבד את אשתו בצונאמי. שהוא גר בבית בנו, בלב האי, מקום שבו הים, שלקח את אשתו, הפך לרעיון מופשט בלבד.

"בקיצור," בקע הקול ששאף סיגריה בהפסקות קצרות, "יש תא טלפון באמצע גן, על גבעה מבודד מכל השאר. הטלפון לא מחובר. אבל הרוח נושאת הקולות. אני אומר הלו יוקו, מה שלומך? ונדמה לי שאני חוזר להיות כמו פעם, אשתי מקשיבה לי מהמטבח, עסוקה תמיד בארוחת בוקר או ערב, ואני רוטן כי הקפה שרף לי את הלשון…"

המטלפן ממשיך ומספר, שהוא מרגיש, שכמו שוונדי בסיפור על 'פיטר פן' תפרה את צילו של פיטר פן לסוליותיו, כך "כשאנחנו הולכים לגבעה הזאת: אנחנו מנסים להחזיר את הצללים שלנו."

יואי מחליטה לנסוע לאותו תא טלפון. היא לוקחת שני ימי חופשה ונוסעת. היא מגיעה למקום במקביל לגבר שהיא אינה מכירה. זהו מנתח בבית־חולים בשם טאקאשי פוג'יטה. ברור לה מיד, שהוא שם לאותה המטרה. כשהוא רואה אותה – גם הוא מבין, למה היא שם. מאותו רגע, הם יגיעו לגן 'בל־גרדיה' יחד. הוא תמיד ייכנס לתא הטלפון, ירים את השפופרת, יחייג, ויידבר אל אשתו, שנפטרה מגידול בראשה, והשאירה אותו עם ילדה בת שלוש, שמרגע מותה של האם – הפסיקה לדבר.

בכל מפגש כזה, תחכה לו יואי על הספסל "בשנים הבאות תלמד יואי להכיר אותו היטב, היא תתבונן בגבו הרכון על טלפון הרוח, האפרכסת שעונה על אוזנו, מראה גופו מחולק לחלוניות המרובעות הקטנות של תא הטלפון. בכל פעם היה מביא עמו, אחוזה בידו כדי שלא תימעך, שקית ובה שני "ספיישל אקלר" בטעם בננה וקצפת שאשתו כל כך אהבה, ובהתאם לנוהג החדש יאכלו אותם יחד שניהם, יואי ופוג'יטה־סאן, על הספסל בבל־גרדיה."

היא חולקת עימו את הרגעים האלה, ואת הסיפורים של חייו, של חייה. היא רואה ונחשפת לעוד מבקרים רבים שמגיעים לדבר עם מתיהם, או נעדריהם. אבל לא מצליחה לגשת בעצמה אל תא הטלפון ולדבר. עם הזמן היא תכיר את בתו ואת אמו של טאקאשי. היא גם תגיע לביתם, ותמצא את היכולת לאהוב ילדה אחרת, שאינה בתה שאבדה, כשהיא מוצאת את כל ההבדלים ביניהן, כדי שהשנייה לא תבוא במקום הראשונה.

מהצד, מביט בהם סוזוקי־סאן, שומר הגן, שרושם את כל הבאים, נותן להם את הזמן, מקשיב לכל הקולות, שנישאים סביב טלפון הרוח, ומכבד את מבקריו בלגימת תה.

בין לבין, אנחנו מקבלים רשימות מצאי, רשימות מלאי, כמו הערות ביומן. כמו תיעוד מסודר, שבא לעשות גם לנו ובעיקר ליואי, סדר בראש. כמו המסגרת, שבה היא חשה מוגדרת. כשרק אז היא מרגישה "שמסתכלים עליה. שרואים אותה באמת."_ הגדרות שהלכו לאיבוד בצונאמי, ומקבלות עם הזמן משמעות מחדש: חיבוק. אמא. ילדה. אושר.