דרך הגחליליות
'דרך הגחליליות' מאת כריסטין האנה; מאנגלית: גילת בנטל כתבה: ד"ר רותי קלמן "אני תוהה מי נתן את השם לרחוב שלנו," אמרה טולי. "לא ראיתי פה שום גחליליות" קייט משכה בכתפיה. "יש שם, ליד הגשר הישן ברחוב מזורי. אולי איזה חלוץ
'בית קברות בים' מאת: אסלק נורה; מאנגלית: רות שפירא
את הספר הזה, הקדיש הסופר אסלק נוּרֶה "לאנשי הצוות הנועזים של ספינת המשא באטנפיורד" – שחילצו 140 נורווגים וחיילים גרמנים, מספינת ההוּרטיגרוּטֶה (ספינת אקספרס של נורווגיה) בשם 'הנסיכה רנגהילד', שטבעה ב-23 באוקטובר 1940 – ולכל אותם, שלא זכו להינצל, ומקום קבורתם הוא בבית קברות בים.
הספר הוא רומן, שבו המקומות, האירועים ובני האדם בדויים. אולם הבסיס של הרומן, הוא סיפורה האמיתי של הספינה, שבאמת טבעה, במלחמת העולם השנייה. בתקופה שבה נורווגיה הייתה תחת שלטון גרמני, והחיילים הגרמנים הסתובבו בה, כבתוך שלהם.
סשה (אלכסנדרה) פאלק, מנהלת מוזיאון וארכיון, שמוקדשים לשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, היא בת למשפחה רבת נכסים. בבעלות המשפחה גם קונצרן קבוצת Saga של מספנות, שהיה לה תפקיד משמעותי במלחמת העולם השנייה, ובראש הקונצרן ניצב אביה של סשה, אוּלָב, בן ה-75, שר ההגנה לשעבר של נורווגיה. אוּלָב מסרב להעביר את הניהול לסוורה בנו, או לסשה, למרות גילו, ויחסיו עם אמו, ורה, נחשפים במלוא משמעותם ומורכבותם, במהלך הרומן.
ברומן, ורה פאלק, היא סופרת מוערכת ידועה, שכתבה, בין השאר, ספרי מתח רבים. בשנת 1970, היא מחליטה לכתוב את הפרק הכי משמעותי שלה, והוא הסיפור האמיתי על הספינה שטבעה ב-1940. היא נעזרת במה שידעה, מצד אחד – כמי שניצלה בעצמה מהטביעה – ובמסמכים שמצאה בברגן. לסיפור היא קוראת "בית קברות בים".
אבל מסתבר, שהאמת, שעליה היא כותבת, נמצאת בסתירה לאינטרסים המשפחתיים, וגם לא נמצאת בקנה אחד עם התדמית שנורווגיה מנסה לשמר לעצמה. במקום מסויים בספר היא כותבת: "תוּר [בעלה שניספה באותו אסון – ר.ק] עוּטר אחרי מותו בעיטור צלב במלחמה בדרגת חרב אחת על פעילותו בזמן המלחמה. קיבלתי את האות בשמו… האם ידעו שהוא ומספנות פאלק – במקביל לפעולתו לכאורה במחתרת – גם הרוויחו מיליונים מהעברה של כוחות האויב לחזיתות ברחבי המדינה?"
כתב היד נלקח מוורה, טרם פירסומו, על-ידי המשטרה החשאית. אותה מאשפזים לזמן־מה, בטענה שהיא הוזה דמיונות שווא, שהיא נרדפת על-ידי אישי ציבור נורווגיים ובני משפחה. מאותו הרגע, מפסיקה ורה לכתוב, ומסתגרת. היא מוגדרת כבלתי־כשירה להחלטות שיפוטיות של החברה, ובנה, אוּלָב – שרואה עצמו מנהל את ההיסטוריוגרפיה של נורווגיה – ממנה עצמו לאפוטרופוס שלה, מבלי שוורה תוכל לשלוט במצב. ורה משתתקת. מבינה שכל מילת אמת שלה, תסכן אותה, ואת המשפחה כולה.
אבל אז מגיע הרגע, שבו רוצים לערוך טקס מכובד בים, לזכרם של האנשים שטבעו בספינה. סשה מבקשת מסבתה לדבר בטקס, ולספר על מה שקרה לספינה. ורה יודעת, שלא תוכל לעמוד מול הנוכחים בטקס, ולספר את האמת, והיא מחליטה להתאבד בים. צוואתה נעלמת.
בדיעבד מתברר שכל חלקי הספר התיעודי שכתבה ורה, הודפסו כעותק נוסף ונמצאים במקומות מסתור שונים. בהיעדר צוואה, מבינים בני המשפחה, שהאמת שבספר הנעלם, היא בעצם הצוואה של ורה, כפי שאומרת רות, העורכת הוותיקה של ורה לסשה: "צוואה היא עדות, סבתא שלך אמרה זאת לא פעם. בין שצוואה היא רומן, ובין שהרומן הוא צוואה. אולי "בית קברות בים' הוא הצוואה האמיתית של ורה?". כְּשֶׁרוּת נותנת לסשה מכתב שהוחבא בין דפי הספר 'הרוזן ממונטה כריסטו', מבינה סשה שוורה נקרעה בין האמת לנאמנות למשפחתה: "המשפחה עומדת בצומת דרכים, סשה. תוכלי להמשיך לחיות על פי האמרה המופיעה על סמלה של משפחת פאלק: Familia Ante Omnia. המשפחה לפני הכול, גם כאשר האמת והנאמנות עומדות בסתירה… אם תרצי למצוא את האמת, תצליחי. אבל עלייך להיות מוכנה לכך שהאמת מכאיבה מאוד."
הנס פאלק והענף המשפחתי שהתמקם בברגן, מנודים על-ידי אולב ומשפחתו. אך נראה שוורה ביקשה לתקן עיוות היסטורי משפחתי, ויומיים לפני מותה, ביקשה לשוחח עם הנס בקשר לצוואתה. עם מותה הפתאומי, מגייס הנס את יוני ברג, עיתונאי שסוקר באיזורי קרבות – כמו הכורדים נגד דאעש בכורדיסטן – ובמסווה של כתיבת ביוגרפיה על הנס, מנסה יוני לגלות היכן הספר־צוואה של ורה, והאם באמת ייעדה ורה חלק מהירושה להנס ולמשפחתו.
הענף המשפחתי באוסלו מתפצל ברצונותיו. סשה רוצה לגלות את האמת של סבתה, ואילו אוּלָב, אביה, מנסה למנוע את הגילוי. כשהוא נשאל מה כל כך מסוכן בספר הוא מספר על אביו, תוּר, שעמד בראש חברת ספינות הקיטור של ברית ערי ההנזה בברגן כשפרצה המלחמה:
"אבא גם היה בעל מספנה ואיש עסקים, הוא היה נתון בניגוד עניינים בלתי אפשרי בין הערכים שהאמין בהם לבין הצורך לעבוד עם שלטונות הכיבוש. אחרי המלחמה… ההיסטוריה נכתבה די בשחור-לבן, והצדדים, איך לומר זאת, היותר בעייתיים של אבא הושמטו. עד שאמא החליטה לכתוב על זה ספר כעבור עשרים וחמש שנים. טוב, נו, אולי הוא באמת חתם על איזה הסכמים עם השלטונות הגרמניים, אבל מי אנחנו שנשפוט את המתים?"
תככים משפחתיים ולאומיים יתגלו לקורא בהמשך, אבל התגליות – האמת של ורה, מצד אחד, ופעולותיהם של מי שמגלים את האמת, מצד שני – יפתיעו בהחלט.
רומן מותח ומעניין. קיראו.
'דרך הגחליליות' מאת כריסטין האנה; מאנגלית: גילת בנטל כתבה: ד"ר רותי קלמן "אני תוהה מי נתן את השם לרחוב שלנו," אמרה טולי. "לא ראיתי פה שום גחליליות" קייט משכה בכתפיה. "יש שם, ליד הגשר הישן ברחוב מזורי. אולי איזה חלוץ
'אגם הגעגועים' מאת פאולינה סיימונס; מאנגלית: לי עברון כתבה: ד"ר רותי קלמן עוד ספר מקסים של פאולינה סיימונס, שתורגם לעברית על-ידי לי עברון. ואולי כאן המקום להגיד תודה לה, ולכל העוסקים במלאכת התרגום של יצירות ספרותיות לעברית. תודה על שאתם
'העיר הערפילית' מאת קרלוס רואיס סאפון; מספרדית: אביגיל בורשטיין כתבה: ד"ר רותי קלמן 'העיר הערפילית' הוא ספרו האחרון של אמן המתח והמסתורין, קרלוס רואיס סאפון, שהלך לעולמו ב-2020, ולא הספיק לראות את הספר יוצא לאור. הספר מכיל אחד־עשר סיפורים, שנכתבו
'לפני שהתחלנו' מאת דנה לוי אלגרוד כתבה: ד"ר רותי קלמן זהו הספר הראשון של דנה לוי אלגרוד שאני קוראת. היא כותבת טוב. בז'אנר של סיפורים רומנטיים המשלבים בתוכם אירוטיקה כתובה היטב. מודה. זה אינו סוג הספרים שאני קוראת בדרך כלל,
'האי של נשות הים' מאת ליסה לי ; מאנגלית: דורית בריל פולק כתבה: ד"ר רותי קלמן הסופרת ליסה לי, מתמקדת בכל ספריה בנשים. בעוצמותיהן וגם בחולשותיהן. על ספרה 'מעגל הנשים של הגבירה טאן' שחשף את סיפורן של הנשים הסיניות בעידן
'האורח המסתורי' מאת ניטה פרוס ; תרגום: רנה ורבין כתבה: ד"ר רותי קלמן רק לאחר שהייתי בעיצומה של הקריאה הבחנתי שהספר הוא מספר 2 בסדרת החדרנית. אבל עובדה זו לא היוותה כל בעייה, שכן כמו בהרבה סדרות מוצלחות – כגון