'למחרת היום' מאת: מליסה דה קוסטה; מצרפתית: אביגיל בורשטיין

זהו ספר על התאוששות. התאוששות מאובדן נפשות יקרות, והדרך שבה לומדת הגיבורה לשרוד גם אחרי מות לבה.

הרגע שלפני האובדן מוצא את אמנד לוזן ובעלה בנז'מן בשיא אהבתם, עם הריון מאושר וקל, ועם מלא תוכניות לעתיד.  היא עבדה בעירייה, הוא עבד בבית לצעירים ולתרבות. הם הכינו חדר צהוב מלא רהיטים וצעצועים למאנון, זה השם שהם נתנו לעוברית.

אבל כל התוכניות התבטלו ברגע אחד, כשהוא נקרא, ערב חג, בדחיפות לבית הצעירים, כדי להביא מפתח רזרבי. הוא אופנוען מנוסה וזהיר, אבל הוא לא יכול לדעת, שנערים יטילו חזיזים בדיוק בדרכו. הוא מופתע, מסיט את האופנוע, ונמחץ על־ידי משאית.

כשהשוטרים באים להודיע את הבשורה המרה לאמנד, היא לא מצליחה לקלוט את הידיעה, הגוף שלה מתמוטט, הניסיון להציל את העוברית כושל, והיא נשלפת ממנה ללא רוח חיים.

וכך מרגישה אמנד. ללא רוח חיים. משפחתו של בנז'מן חובקת אותה. אבל גם להם קשה מאד. היא מחליטה להגשים חלום של בנז'מן לעבור לכפר. שוכרת בית קטן ומבודד ביותר, ואת התקופה הראשונה בלעדיו, היא מבלה בחושך מוחלט, עם תריסים סגורים, ועם כדורי שינה. מתהלכת מתה־חיה בלא רצון להמשיך, בלא לתקשר עם איש, ובעיקר ישנה, כמו מי שלא מעוניינת להתעורר יותר.

אל תוך החושך מבקיעה ז'ולי, בתה של מדאם אוג, בעלת הבית הקודמת, שנפטרה. ז'ולי, מלאת חיים, ספונטנית, אשת עסקים נמרצת ואלגנטית למראה. היא נוחתת בלא כל התראה, כדי לקחת עוד כמה חפצים שאוחסנו בעליית הגג. כשהיא מבינה שאמנד לא במצב לקבל אותה, היא נותנת לה זמן להתאושש. "… אני רואה שהערתי אותך. אני יכולה לתת לך שעה, שעתיים. אני אשב בקפה למטה, בכפר, ואחזור בצהריים, בסדר?" "אני לא עונה. רק מהנהנת ומביטה בה חוזרת למכוניתה… אני מנסה למיין את הדברים במגירות של מוחי, לפשט אותם כדי להתעורר. שעתיים, היא תחזור בעוד שעתיים. אני צריכה להתקלח. אני צריכה להתעשת… על השיש, מונח הסלולרי שלי, שהסוללה שלו בוודאי גמורה כבר כמה ימים. בתנועות איטיות אני מחברת אותו למטען, אבל לא מדליקה אותו. כל דבר בעתו. קודם כול להשיב לעצמי קצת צלילות מחשבה…"

ז'ולי רואה את ההתבודדות, החשכה, הסגורה וחסרת החיים שמולה. היא לא שואלת שאלות, ורק מציינת, שחבל לה על הגינה שהוזנחה שלוש שנים, מאז מות אמה. בין החפצים של מדאם אוג, שנשארים בבית, לאחר הפינוי שלה, נמצאים לוחות שנה רבים ויומנים, שמלאים הערות והוראות שלה. איך לטפח את הגינה, מה לקנות, איך לנכש עשבים שוטים, איך להכין לבד קומפוסט וחומר נגד מזיקים ועוד.

אמנד מקבלת את ז'ולי בשוויון נפש, וחוזרת להסתגרות החשוכה שלה. מפעם לפעם היא בכל זאת נמצאת בקשר. בעיקר עם משפחתו של בעלה, שמנסה לעטוף אותה ככל שביכולתה. אבל לאט־לאט החומה החשוכה שמסביבה נסדקת.

"נתתי לפרפר להיכנס. זו היתה טעות. בסך הכול רציתי להכניס קרן שמש. אחת בלבד. פתחתי מעט את התריסים שחרקו בעגמומיות, והפרפר חמק בלי אזהרה פנימה, לסלון… אני מנסה לשמור על קור רוח, להרגיע את לבי המשתולל. אנחנו נמצא אותו" לרגע היא שוכחת שהם כבר לא שניים, אבל אז היא מתעשתת "אני אמצא אותו… אני מוותרת. נתתי לפרפר להיכנס לבית שלי."

ביום הראשון של הסתיו היא כבר מעזה לצאת החוצה. לחפש את עץ התפוח, שעליו סיפרה לה ז'ולי. היא מוצאת שניים. עם המון פירות. כשהיא מקבלת מכתב מלא בשגיאות ובתמימות נעורים, מצעירי הבית לצעירים ולתרבות – ובו הם כותבים, שהם מרגישים אשמים, כי ביקשו באותו יום גורלי מבנז'מן לקפוץ אליהם עם מפתח – היא מחליטה להיעזר במתכוניה של מדאם אוג, ולהזמין אותם לטארט טאטן, עוגת תפוחים. כששלושה נערים מהבית, יושבים סביב שולחנה, מתלוצצים, מספרים סיפורים, ומשחקים איתה משחקי חברה, היא קולטת "הבית שלי מעולם לא היה חי כל כך..."

כשהם עוזבים ומתרחקים. היא עוד מלווה אותם במבט ובנפנוף יד. "בלב כבד מעט אני חוזרת לביתי המבודד. הערב כבר ירד עליו… דלת ביתי הכבדה נפתחת בחריקה. במסדרון עדיין עומדים ריחות אחר הצהריים. הג'ל לשיער של עיסאם. ז'קט העור של נתן. ומשהו עדין יותר, שנותר באוויר. זיכרון צחוקם. היום נתתי ל"ילדים" של בנז'מן להיכנס לבית שלי…"

עצי התפוח מובילים אותה למחשבה שמתרקמת על שיקום הגינה. מה שלא קרה, כשז'ולי הזכירה אותה. אז, היא עוד לא היתה בְּשֵׁלָה לשיקום. לא – שלה, ולא של שום דבר אחר. היא תתחיל בטיפול אובססיבי בגינה, שיעסיק אותה מעתה במהלך הימים הארוכים, ויעזור לה לשכוח במעט. היא תתגאה אחר-כך בחסות, בכרובים ובפרחים שהיא "ילדה", שיילכו וייתרבו, וימלאו את חייה בצבע, וטעם וריח, כמו סרטי הצבע, שהיא תדביק על העץ של פול, אביה של ז'ולי. היא תלמד להכיל ולאהוב את התינוקת, שתיוולד ליאן, אחיו של בנז'מן וקסנדרה, היא תפתח את ביתה לחתול האפור, שמתמקם על הספה האפורה, ובחייה "הערב נתתי לחתול אפור להיכנס אלי הביתה…"

הגינה, הנערים מהבית, ביקוריה הספונטנים של ז'ולי, המשפחה החמה והשותפה לגורל של הבעל, לוחות השנה של מדאם אוג, ואפילו חתול אפור – שהיא יְרֵאָה ממנו בהתחלה – מאפשרים לאמנד להתחיל להתמודד שוב עם העולם. צעד אחר צעד. בכל פעם היא כותבת על נייר לבן משימה חדשה, שמקדמת אותה לקראת ההתאוששות, והחזרה לחיים.

הספר – שהפך לרב־מכר, ואת מליסה דה קוסטה לאחת הסופרות המצליחות בצרפת – כתוב  ברגישות ובהבנה, על עוצמתו של אֵבֶל, ועל כוחם של החיים.