'אמא וזהו' מאת: יעל משעלי

כותרת הספר 'אמא וזהו' ודאי מרימה גבה אצל הקורא. שהרי שתי המילים האלה נשמעות כמעט כאוקסימורון. אמא לא יכולה לעולם להיות "וזהו", כאילו זה משהו קטן, פעוט, ולא משמעותי.

אבל כמו שכל אמא יודעת, להיות אמא זה הכול. זה עולם ומלואו, ולא תפקיד לשעתיים- שלוש ביום. זה להיות 24/7 אמא, כל הזמן, כל השנים, גם כשהיא הולכת לישון. גם כשהבן תינוק, וגם כשהוא בן עשרים, שלושים ויותר. "אמא" זה לעולם.

בכותרת אין שאלה אם להיות אמא. כי ברור שתהיה כאן אמא, ולא אחת. יש כאן קביעה. לא שאלה. ומי שיש לה עשרה ילדים, היא בהחלט אמא במשרה מלאה. כלומר: אמא וזהו. לכל החיים, ועם כל הגאווה של האמהוּת.

ציון הראל, ואמה, נפשי, משוחחות רק בפרק האחרון. אבל נראה שכל הספר האם נוכחת, והשיח ביניהן מתנהל דרך כל הנפשות האחרות, כשאנחנו שומעים רק את הצד השני בדיאלוג, ולא את ציון. אבל דרך הצד השני, אנחנו שומעים את הד שאלותיה, אמירותיה וחששותיה של ציון.

 ציון היא הילדה העשירית במשפחה. ובתור שכזו, היא מרגישה מעט ממודרת. כאילו האימהות מוצתה אצל אימה, עד שהגיעה אליה. היא כל הזמן מחפשת הוכחה – שלא. שאמה עדיין היתה אמא במשרה מלאה (וזהו) גם לאחר שילדה אותה, העשירית. היא מבינה גם שהיא דומה לה, ומפחדת מעניין האמהות. מפחדת, שתנהג כאימה. האם זה טוב או רע? שהרי ברור שעם עשרה ילדים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, האֵם עשתה מן הסתם גם טעויות בדרך. כמו כולן, ובכל זאת יצאה משפחה מאושרת ומוצלחת, כשהאֵם היא הדבק של כולם.

אבל מלבד להעביר ביקורת על אמה, ולרצות אותה בו־זמנית, מתחילה ציון להכין עצמה לאמהות. בתור רווקה בת 30 היא מתחילה תהליך של שימור ביציות, ליתר ביטחון, ולא מפסיקה להגות בנושא. האם היא רוצה להיות אמא? האם היא תהיה אמא טובה? האם היא מסוגלת לעשות ילד שיהיה מאושר? האם היא תהיה מאושרת? האם מסלול האמהות יפריע לה במסלול הקרייריסטי שהיא רוצה בו, להיות שופטת? האם תהיה כמו אִמה? חברתה עדי אומרת לה: "כל אחת חושבת שהיא תעשה את זה אחרת מאמא שלה… כולן אותו הדבר, והכול אותו הדבר…" והיא באמת מרגישה שהיא דומה לאמה.

 "אני אמא שלי. העתק הדבק. אין לתאר! אין לה זמן לזה עכשיו. ללופ של מחשבות על אמא שלה. עליה ועל אמא שלה. על להיות כמוה ולא להיות כמוה. לברוח ממנה הכי רחוק, להיצמד אליה הכי קרוב. כל הניכור וההסתייגות עם כל ה־מה? צורך להוכיח משהו? שמה? למשל, שאמא תבוא איתה לכל הבדיקות והטיפולים? למה, בעצם? כי עם הגדולות היא הלכה. וישבה איתן כמה שצריך. אולי קיטרה על הפקקים והחניות וההמתנה, אבל הלכה. הן לא ויתרו לה. הן רצו שהיא תבוא איתן. ומה היא רצתה? הוכחה?… היא לא יודעת. או שהיא מחפשת להיות צודקת ולהוכיח שילדה עשירית זה לא אותו דבר… והיא באה, אמא שלה. בת שבעים ושתיים, אחרי חמישה עשר נכדים, בת עשירית ובתל אביב. ולא אמרה מילה על הפקקים והשעות וההמתנות והחניות. כלום. עמדה במבחן. וציון קיבלה את כל ההוכחות שהיתה צריכה. אם לא להחשיב את הרגע הראשון ההוא שהיה נדמה לה שאמא שלה רוצה להגיד משהו על ההצעה של הרופאה…" 

אמה גידלה עשרה ילדים, ארבעה מהם מאומצים. היא עצמה סבלה מהוריה, והיתה בת יחידה. כשגדלו ילדיה הראשונים, יצאה ללמוד חינוך חמש שנים וכתבה עשרות ספרים בנושא. כך, שגם כשלא גידלה אותם, אלא טיפחה קריירה, עדיין הקריירה נסובה על גידול ילדים.

ולכן ציון שואלת בסוג של ראיון – מה זה להיות אמא טובה? את כולם היא שואלת: את הרופאה שמטפלת בביציות שלה; את השופטת רמה עלי, מבית המשפט המחוזי, שהיא הבוסית שלה. זו אומרת לה "אף אמא לא מתחייבת לגדל ילד מאושר. זה לא יכול להיות משפטי. .. זאת לא דרישה מציאותית ולא דרישה אפשרית. אין נוסחה איך מגדלים ילד להיות מבוגר מאושר. אין דבר כזה. ..קראתי את הספרים של אמא שלך, אז אני יודעת להגיד את זה כמוה, פשוט. התפקיד של ההורה – לגדל ילד שיוכל להתמודד עם אתגרי החיים… יש תנאים שצריך לספק, ויש עשה ואל תעשה. בספרות צריך למצוא אחרים, לא את אמא שלך. לא רק כי היא לא מחקרית, כי היא אמא שלך… אז תקראי. למה לא קראת? את לא צריכה להיות אמא כדי להתחיל לקרוא… ודאי לא הייתי אומרת שזה תנאי בל יעבור להיות אמא כדי להיות שופטת, או אבא כדי להיות שופט, אבל בעיני זאת חווית חיים חשובה ומשמעותית לשיפוט… אז בלי קשר לשיפוט אני מאחלת לך להיות אמא. וגם עם קשר לשיפוט. זה יעשה אותך שופטת יותר טובה."

היא שואלת גם את סבתא שלה, שמודה שלא היתה אמא טובה לבתה (לאמה של ציון). היא שואלת את חברותיה; את אחיותיה; ואת – אחיה. 

דורון (דורי), אחותה הבכורה אומרת לה: "מה אם לא יהיו לך ילדים, לא יהיו לך אתגרים?… תהיי כל החיים הפי־הפי? מה זה בכלל להיות מאושרים? מה זה קשור לילדים? מה קשור איך שאמא עכשיו? זה קשור לילדים? זה קשור לבדידות… אז אם אמא עכשיו לבד ובודדה, המסקנה היא לא ללדת בכלל כי בסוף הסיבוב ממילא לבד?" וכשציון אומרת שהיא חוששת שתיאלץ לוותר על השיפוט, אומרת האחות. "לא ויתרתי על שום דבר שרציתי להיות… את רוצה להיות שופטת? תהיי שופטת, אבל אל תגידי שבגלל זה את צריכה לוותר על ילדים."

כשציון אומרת לליבי, אחותה הטראנסית שלהיות אמא זה יהירות, ליבי עונה. ": כל אמא?… אבל גם להיות שופטת זאת יהירות, לא? ובזה אין לך ספיקות?… אם זה לא לקחת אחריות על חיים של אחרים אז מה זה?"

במקביל לכל החקירות האובססיביות שלה, היא מכירה את נריה תאיר, מתמחה של השופט באולם ממול. מקביל למה שהיא עושה. והרומן ביניהם יילך ויעמיק מתוך נינוחות, קבלה ואושר רצוף. בזוגיות הזו היא לא מרבה לשאול שאלות, אלא מקבלת אותה בטבעיות. "כשהיא איתו, אין רעשי רקע. היא לא חושבת על כל הדברים שהיא חושבת עליהם כשהיא לבד. היא לא בטירוף. יש לה שקט." וזה הבסיס הכי נכון ויסודי כדי להיות אמא.

ניכר, שכל המשוחחים איתה, אוהבים אותה מאד, ומעריכים אותה מאד. מה שעוזר לה, גם־ כן, לבנות את מעטפת הביטחון, ולהשתחרר מהספיקות.

בסוף השיחות היא עם האם. ואז, לאחר שהיא שומעת את וידויה של האם על חייה שלה, ועל איך היה לגדל את עשרת ילדיה – היא מגלה לאם, מה שלא גילתה לכל השאר, והקורא ייחשף גם להמשך, שהוא התשובה וההסבר ל"אמא וזהו".